האוניברסיטה של החיים

בעלי לא דמיין את מבטי השנאה שיינעצו בו במהלך מצגת מקצועית באוניברסיטת ת"א, רק בגלל שהצהיר כי החברה שבבעלותו אינה עובדת בשבת

איה קרמרמן , כ' בטבת תש"פ

האוניברסיטה של החיים-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

"שלום, מדברים מאוניברסיטת תל אביב. אתה קשור לאיה קרמרמן?". כך החלה, לפני כמה שבועות, שיחה מטרידה בין בעלי ובין אישה עלומת שם מטעם האוניברסיטה. "כן", הוא ענה בלי להבין לאן השיחה מתגלגלת. "יכול להיות שאשתך הייתה אתמול בתחומי האוניברסיטה ונתנה הרצאה?". "כן". "מטעם מי?". "פרויקט של חב"ד בקמפוס".

אני עוצרת רגע כדי לתת רקע לסיפור: כמו שיש שלוח חב"ד לבנגקוק או לרמת השרון, גם בקמפוסי ההשכלה הגבוהה ברחבי הארץ מפוזרים שלוחי חב"ד. אישית, אני משוגעת על האנשים האלה. לא יודעת מאיזה חומר הם קרוצים ומאיזה מקור אש דקדושה הם שואבים את כוחות הנפש ואת המסירות שלהם לקרב כל יהודי באשר הוא. השנה אני זוכה לקחת חלק קטן ומרגש בפרויקט מקסים שלהם, ומסתובבת בכל הארץ כדי לספר על שבת אהובתי. לא יכולתי לקבל מתנה גדולה מזו. "ומי אישר להם את זה? מי נתן להם חדר?". כשבעלי לא ידע מה לענות הסתיימה השיחה.

כשהפרצופים התכרכמו

בתזמון מושלם, בעלי, שפרט לכך שהוא בעלי במשרה מלאה הוא גם בעל משרד להפקה וקידום מכירות, התחרה במכרז על הפקת האירועים של חברתנו מהסיפור הקודם, אוניברסיטת תל אביב. החברה שלו עלתה לגמר והם נקראו להציג את הרזומה המקצועי שלהם. מתוך אותה פגישה בעלי סימס לי: "הם לגמרי בעניין שלנו". נדיר שהוא מסמס באמצע מצגת. אבל הוא יודע לקרוא קהל, על פרצופיו ושביעות רצונו. הוא מזהה את מידת התרשמותם בזכות השאלות שהם שואלים ומתי הם מסתכלים זה בזה בהסכמה. כחלק ממטלות הפגישה הוא היה צריך להציג כנסים שהם הפיקו בתחום החינוך. בעלי הציג את כנס החינוך של חולון, שהחברה שלו מפיקה בשנים האחרונות. הוא סיפר שהם בחרו את חנן בן ארי להופעת אורח, כי פרט להיותו זמר ויוצר מוביל הוא גם בעל עבר בהוראה.

אחרי שכולם הודו לכולם, אחרי שכבר קמו לצאת ולהיפרד לשלום, נזרקה השאלה המוכרת לחלל האוויר: "מה קורה אם יש אירוע בשבת?". בעלי, עם ניסיון של שנים בהתמודדות עם הסוגיה לצד אהבתו לקדש שם שבת בפרהסיה, ענה שהחברה שלו לא עובדת ולא מפיקה אירועים בשבת. בן רגע הפרצופים המרוצים התכרכמו. "רגע, אבל מה קורה אם יש אירוע במוצאי שבת?". "אז אנחנו מסיימים את ההקמות ביום שישי ומגיעים אחרי שהשבת יוצאת". "ומה אם אתם לא צריכים להיות באירוע ורק משאירים לנו את מערכת ההגברה? אני יודעת שיש היתרים".

בעלי הרגיש כאילו הוא עומד מול היצר הרע שמנסה לכרסם בקטנה, ככה בפינה של שבת, בלי שאף אחד ישים לב. "אנחנו לא עובדים בשבת". שוב השתנו הפנים, עכשיו למוד של עצבים. "אתה יודע, בארצות הברית אין ליהודים בעיה לעבוד בשבת. יש בתי כנסת שיש שם הגברה, שמצלמים את קבלת השבת. לא מבינה למה רק פה צריך להיות כאלה קיצוניים, מה קרה?", התחילו לפרוש בפניו הלכות רפורמיות. הוא חייך. תודה רבה לכולם, נשמח לעבוד בשבילכם, ויצא.

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול - הפעם הראשונה שהרגשתי את תג המחיר של היהדות. התדהמה שלי הייתה העתק מדויק ועצוב לתדהמתו של בעלי לאחר הפגישה. זה היה ברגע ששמתי כיסוי ראש - והיחס כלפיי השתנה. הפכתי לדתייה על כל המשתמע מכך, עם כל שק הצרות ש"הדתיים האלה" עושים למדינת ישראל. הכול באשמת "המשתמטים החרדים", כי כולנו זוכרים היטב את נאום "בין יצהר לאיתמר" של יאיר לפיד. אין ספק, אנחנו כמו עצם בגרון הפלורליסטי החופשי. אבל לשמוע את בעלי מעורער כך, זה הפתיע אותי והציף מחדש את תחושת הדחייה שהרגשתי אז.

"כזה דבר עוד לא ראיתי. זו הפעם הראשונה שברגע אחד הכול התהפך עליי. בשנייה אחת הפכתי לשונה, לזר. עברתי צד במתרס. בשנייה אחת ראיתי איך משתלטים שנאה ובוז על הפנים של אנשים אחרים. ולא תגידי שהייתי באוסטריה של 1945. הייתי בתל אביב, במרחק שכונה אחת מאיפה שגרנו. איפה שהתחילה התשובה שלנו. ורוצה לשמוע עוד משהו? כשיצאנו מהפגישה, טלי המפיקה שהייתה איתי מספרת לי שכשדיברתי על חנן בן ארי, אחד מנציגי האוניברסיטה סינן לידה 'חבל שהוא לא נשאר מורה, אני לא סובל מתנחלים'. אין לתאר. את מבינה? אני? אני מהצד האחר? אני? אני! זה שהיה גר בשבתות באצטדיון הקופסה או גולש בים. אני, זה שסיים תואר ראשון במרכז הבינתחומי. זה שהחברה שלו יכולה ללמד איך אפשר לחיות יחד, בשלום, בפסיפס החברה הישראלית? לנו בחברה יש דתי לאומי, חרדית לשעבר מבני ברק, חילונית וחוזר בתשובה, ועובדים מלב הסיטי של תל אביב. אנחנו לא מלמדים פלורליסטיות. אנחנו אשכרה מיישמים, חיים בטולרנטיות, אהבה וכבוד הדדי. אז אותי הם שונאים? אני הקיצוני שהם מתעבים? למה? כי הם לא רואים מעבר לכיפה? כי אני מאמין במשהו אחר מהם? עד היום לא האמנתי שקיים דבר כזה, שנאה כזאת, אבל היום זו הפעם הראשונה שהרגשתי אותה על בשרי”.

שיעור באנטי-פלורליזם

היום בעלי קיבל מכתב רשמי ומנומס מהאוניברסיטה. החברה שלו לא זכתה במכרז. אם להגיד את האמת, זה לא ממש עניין אותו. הוא מזמן המשיך לפרויקט הבא. בכלל, בסיפור הזה גם אוניברסיטת תל אביב לא באמת מעניינת, כי לא בידה לחלק את מפתח הפרנסה. זה בידיו הפתוחות של השם ושל השבת, מחזיקת הברכה. מה שמעניין פה זו השנאה שגברה, זו צרות העין שניצחה. זה הרעל שמופץ.

אם אנסה לשפוט לכף זכות, אין לי ספק שהאוניברסיטה תוכל לספק שלל תירוצים מנומקים ושכלתניים למה החברה של בעלי לא מתאימה לצרכים שלהם. לגיטימי, לא? מה שכן יש לי לומר זה שראוי למחוא להם כפיים. כי האוניברסיטה באמת יודעת ללמד. במפגש אחד הם לימדו את בעלי שיעור לחיים. הם לימדו אותו מה היא שנאת האחר, מהו אנטי-פלורליזם, והחשוב מכול - איך זה מרגיש, על הבשר, להיות יהודי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פסטרמה מחזה הודו
צילום: איה קרמרמן

*** פסטרמה מחזה הודו ***

לארוחה זריזה בשישי בצהריים או לסנדוויצ’ים לבית הספר. קיצור תולדות הפסטרמה - מתכון יותר זריז מעמידה בתור בסופר.

המצרכים הדרושים:

חצי פרפר חזה הודו / 2 כפות רוטב סויה איכותי / 1 כפית פפריקה מתוקה / חצי כפית פפריקה חריפה (לא חובה) / 4 כפות דבש / 2 כפות חרדל דיז׳ון / 2 שיני שום כתושות (לא חובה)

אופן ההכנה:

מכניסים את כל המרכיבים לשקית קוקי / מעסים, דרך השקית, את כל מרכיבי הרוטב על חזה ההודו, כך שהם יעטפו אותו היטב / מכניסים למקרר למינימום 12 שעות / מוציאים מהמקרר ומחכים שהבשר יגיע לטמפרטורת החדר לפני שהוא נכנס לתנור / צולים את ההודו בתוכנית אפייה רגילה בחום של 120 מעלות כשעה ו-45 דקות. אפשר להשאיר את ההודו בתוך השקית, ואם רוצים שהחלק החיצוני יתייבש קצת מוציאים אותו ומניחים על נייר אפייה בתבנית / מחכים כ-20 דקות כדי שהנתח יתקרר לפני שפורסים אותו לפרוסות דקות.