לא עוברים על פשע

בדממה תקשורתית מתחוללת מהפיכה נוספת במגזר החרדי: לא עוד השתקות סביב עבריינים בתוך הקהילה, אלא חשיפה שלהם לאור השמש המחטא. דעה

שפרה ריפקין , י"ט בטבת תש"פ

לא עוברים על פשע-ערוץ 7
שפרה ריפקין
צילום: שמחה דיל

הסופר וויליאם סארויאן אמר פעם כי מהפיכות קורות בדממה מוחלטת או ברעש גדול, ולעולם לא תהיה אופציה שלישית.

נזכרתי במשפט הזה השבוע, כאשר קהילת חב"ד בקרית מלאכי, הוקיעה מתוכה עבריין מורשע, שיצא לחופשי לאחר שבע שנות מאסר, בגין פגיעות חמורות ומעשה סדום בילדים.

לכאורה, הבנאדם שילם את חובו לחברה ורוצה לשקם את חייו ולפתוח דף חדש, אלא שקריאה מדוקדקת בפסק הדין מעלה תמונה מטרידה הרבה יותר. לאורך שנות מאסרו, סירב הנאשם לקבל טיפול מצד רשות בתי הסוהר, ולא הביע חרטה או התנצלות על מעשיו. לאור זאת, הוא שוחרר רק בתום ריצוי מלא של מאסרו והוצמד לו פיקוח חלקי של קצין מבחן.

אלא שתושבי קריית מלאכי לא הסתפקו בתשובות המגמגמות שנתן להם השב"ס (כמו למשל, עד כמה הפיקוח ימנע ממנו להסתובב בגני שעשועים או בקרבת גני ילדים?) והקימו קול זעקה מול רשויות אכיפת החוק. זעקה אמרנו? יותר נכון לקרוא לכך מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.

תמונתו של הבחור הופצה, פרטיו פורסמו בכל כלי התקשורת ומודעות נתלו בכניסה לבניין שבו התגוררה המשפחה. המסר היה ברור. איננו מוכנים לחיות בחרדה, רק בשל העובדה כי עבריין שהורשע בפלילים מסתובב ביננו, ומעולם לא לקח אחריות על מעשיו. והלחץ עבד. המשפחה הבינה כי היא אינה רצויה וחיפשה מקום אחר להשתקע בו. העובדה כי בחרה לנדוד לעיר הסמוכה, קריית גת, ולקבל סיוע חיצוני ממספר עסקנים תושבי קרית מלאכי, הותירה טעם לפגם במהלך כולו.

האם ביטחונם של ילדי קרית מלאכי חשוב יותר מתחושת המוגנות של ילדי העיר קרית גת? בוודאי שלא. אלא שהצורך להעביר את המשפחה במהירות למקום אחר, פגע כנראה בשיקול הדעת של מארגני המחאה.
אלא שהסיפור כאן גדול יותר מסך חלקיו. במשך שנים נמנעה הקהילה החרדית מלהוקיע עברייני מין בפומבי, ודאגה 'לסגור חשבונות' בתוך בתי הרבנים או עסקני הציבור.

האפשרות כי מידע שלילי ידלוף החוצה ויכתים את שמה הטוב של הקהילה, הרתיע רבים מלשתף פעולה עם גופי התקשורת או רשויות החוק והתוצאה הייתה הרסנית. אבל בשנים האחרונות מתרחשת כמעט הפיכה ביחסי הכוחות העדינים בין הצדדים וקהילות שלמות בוחרות להפסיק ולשתוק.

הצעדים הראשונים נעשו בזהירות רבה, אבל ממרחק הזמן ניתן לראות כי מעשים מגונים שנעשים בתוך הקהילה מפורסמים בפומבי ופרטי הנאשמים גלויים לעין כל. אין עוד הסתרת מידע או ציפוף שורות כדי לשמר תדמית שאינה מציאותית, אלא בחירה אמיצה להציף את המחדלים תחת אור השמש המחטא.

האם המהלך יצבור תאוצה בשנים הבאות? ימים יגידו. אבל הצעד הראשוני כבר מזמן מאחורינו וזה כשלעצמו כבר יוצר תקווה אמיתית לשינוי.