אנשים בורחים מבשורה

זו מערכת הבחירות השלישית ברציפות שמפלגות הציונות הדתית מצליחות להגיע לשורה התחתונה רק ברגע האחרון, כשהבוחרים שלהן כבר מותשים

ניצן קידר - ערוץ 7 , י"ט בטבת תש"פ

אנשים בורחים מבשורה-ערוץ 7
בנט, שקד, סמוטריץ', פרץ ובן גביר
צילום: TPS

טעם רע. זה הדבר המרכזי שמצביעי הציונות הדתית נשארו איתו אחרי המהלכים של השבועות האחרונים, וההיגררות לחיבורים לא אופטימליים שהקשר בינם ובין רצון הציבור לא ממש ברור. ואם התחושה הפעם רעה במיוחד זה מכיוון שאותו הדבר מתרחש כבר שלוש מערכות בחירות ברציפות, כשתמיד קיבלנו הבטחות בנוסח "בפעם הבאה זה ייראה אחרת". אז זהו, שלא רק שזה לא נראה אחרת, בכל סיבוב ההתנהלות נהיית יותר ויותר רשלנית.

בסיפור הזה אין צד אחד אשם. לכל אחד יש חלק באשמה בתמונה הכוללת. הימין החדש, לדוגמה, ניהל מגעים עם סמוטריץ' כבר זמן ממושך, ובכל פעם נעצר בשלב החתימה. ההיסוסים היו אמיתיים, אבל איכשהו ברגע האחרון התוצאה הייתה זו שהיה אפשר לצפות כבר מהרגע שבו פרסמו הבית היהודי ועוצמה יהודית את דבר החבירה ביניהן.

בנט שידר שהוא לא רוצה את סמוטריץ', אבל הבין שהימין החדש לא באמת תתרומם בלי הציונות הדתית. לכן, למרות רצונה וניסיונות השכנוע של איילת שקד, הוא ניהל ריקוד של צעד קדימה ושניים אחורה עם האיחוד הלאומי. כשהבין שבשלו התנאים מבחינתו (פייגלין לא באמת התכוון לרוץ בסיבוב הנוכחי, לא ברור איך הוא נחשב למטרה בעיני הימין החדש) ומבחינת האיחוד הלאומי (חוסר הבנה בסיסי בעניין דרישות המיזוג בינם ובין הבית היהודי), נפלו שני הצדדים זה על צווארו של זה.

בצלאל סמוטריץ' ביקש להתנהל כאן באחריות, אבל מצד שני התחושה הייתה שמעמדו החדש כשר בממשלה קצת הגביה את ליבו והקשיח את עמדותיו. במערכה הנוכחית, שעלולה לקבור מפלגה דתית לאומית עם עבר מפואר, יכול להיות שהשיקולים היו צריכים להיות אחרים. היה מספיק זמן לעשות זאת בשבועות שחלפו בלי שיח בין הצדדים. נכון שהיו פגישות בלתי רשמיות, אבל מי שדיבר כל הזמן על החשיבות לסגור את העניינים במהירות מצא את עצמו נגרר ואולי אפילו נתון לחסדי מפלגות אחרות, כשהוא מעניק לציבור בדיוק את מה שהזהיר מפניו.

הרב רפי פרץ הוא באמת אדם גדול, אבל הפוליטיקה לא ריחמה עליו בשום נקודה. יועציו כיוונו אותו שוב ושוב אל נקודות התנגשות שאינן מתאימות לאופיו של הרב, ומי שהובא כדי להיות המושיע של הבית היהודי עלול להיות מסומן בסוף כקברן שלה. והאמת היא שהוא לא האחראי לכך, בוודאי לא האחראי הבלעדי. הכוורת הרוחשת מאחוריו מאז הסיבוב הראשון (אינני מתייחס למי שהתווספו בשבועות האחרונים) משקפת לטוב ולרע את מה שהתרחש במרכז המפלגה ביום שני האחרון. האיש שיועציו דחפו אותו לקומבינה מאחורי גבו של סמוטריץ' נדחק בסופו של דבר ללשכת נתניהו, ושם נשבר וחתם על הסכם שבו נטש לאנחות את איתמר בן גביר, שותפו ומי שהגן עליו.

האחרון הוא זה שסומן כל הדרך כמרוויח היחיד מכל הסיפור, ולבסוף הושאר מול שוקת שבורה. עו"ד איתמר בן גביר ידע בדיוק לאן הוא הולך. כשחתם עם הבית היהודי הוא בנה על כך שבזכות המהלך שלו, כמעט בכל תרחיש הוא ייכנס לכנסת ממקום גבוה, בזכות ולא בחסד. הוא פעל והנכיח את 80 אלף המצביעים שהיו לו בסבב ב'. אלא שאז התברר שהאדם שהוא סמך עליו לא הצליח לעמוד בלחץ, ונשבר ברגע האחרון.

כך או כך, נדמה שתחושת המיאוס מהתנהלות המפלגות שקורצות או פונות באופן מופגן לציבור הציוני-דתי שברה בסבב ג' את כל השיאים. אפשר לקוות שאת כל זה לא ירגישו בקלפי, אבל בעיקר לקוות. כרגע הסקרים אינם נדיבים במיוחד למפלגות הימין. גם הלך הרוח בציונות הדתית לא מתלהב. הציבור כבר הבין שימשכו אותו באף עד הרגע האחרון, בלי לשתף אותו בדבר כמובן, ולבסוף יבקשו את אמונו.

כולי תקווה שאיש מהפוליטיקאים שהוזכרו כאן לא יצטרך לשלם מחיר אישי ולראות את הכנסת הבאה מהבית. על גוש הימין אף אחד מהם לא באמת חשב. על המצביעים, ייתכן שהייתה כוונה טובה אצל כולם, אבל גם הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. בסופו של יום, יבוא הציבור וישפוט את נבחריו.

מחכים להתעלות

אם מחפשים רוח אחרת, כדאי להעיף מבט בתוצאות מיזם 'כוחנו באחדותנו' שפקד כ-5,000 גברים ונשים מהציונות הדתית וערך השבוע פריימריז פתוחים בהצבעה אינטרנטית. אומנם לא ברור עם האלפים הללו הם מדגם מייצג, אבל ביניהם היו גם אישי ציבור ורבנים חשובים.

התוצאות אולי משקפות מה באמת רוצה הציבור הציוני-דתי היום. למקום הראשון הגיע בצלאל סמוטריץ' ואחריו איילת שקד ונפתלי בנט. למקום הרביעי הגיעה אורית סטרוק, לחמישי איתמר בן גביר, לשישי מוטי יוגב, לשביעי הרב עמיחי אליהו, לשמיני הרב אלי בן דהן, לתשיעי ראש עיריית שדרות אלון דוידי ולעשירי אופיר סופר. אפשר להניח שרשימה כזאת, ייתכן כמובן שלא על פי סדר המקומות הזה, הייתה מצליחה לאחד חלק רחב הרבה יותר מהציונות הדתית כי היא הייתה פונה לכולם – לליברלים, למתונים, לחרד"לים, לפריפריה.

הבעיה היא שאיש לא הסכים להתעלות. כולם רצו בשוֹרה, או מיקום, או פסלו את האחר. אף אחד כמעט לא ספר באמת את הרבנים שהציעו הצעות, כפי שחלק מהאנשים התיימרו להציג (חריגים הם אנשי עוצמה יהודית שהתייעצו על הרשימה עם רבניהם).

הציבור הדתי-לאומי, אולי באמצעות היוזמה שהוזכרה כאן למעלה, צריך לבוא לפוליטיקאים ולדרוש מהם להתנהל אחרת. דמיינו לעצמכם מה יקרה אם איכשהו תיגרר המדינה לסיבוב בחירות נוסף. איך יוכלו אלה לרוץ עם אלה כשכל כך הרבה דם רע זורם בין הצדדים? בסופו של דבר כדאי שבנט, סמוטריץ', הרב פרץ ובן גביר יזכרו דבר אחד, שאותו דווקא שמעתי לא אחת מהרב פרץ עצמו – אנשים אחים אנחנו. הדבר הנכון היה לנסות להוריד את האגו ולאחד את כל הבלגן למפלגה אחת שכוללת את כולם. מפלגה כזאת הייתה מביאה בשורה אמיתית, אפילו עתידית.

יש בי רצון עז להיות אופטימי באשר לעתיד הציונות הדתית הפוליטית, ואני מניח שחלק ניכר מהציבור שותף לכך. רגע אחרי הבחירות יצטרכו הפוליטיקאים להתעלות מעל עצמם וליצור את מה שגם סמוטריץ', גם הרב פרץ וגם בן גביר מסכימים עליו: מפלגה מגוונת, פריימריז, שיתוף הציבור, מיזוג אמיתי. אגב, ייתכן מאוד שצריכה להיות גם מפלגה אחרת, ליברלית יותר, כמו הימין החדש. אבל את זה צריך לתכנן ולבנות כך שהכוח הימני יהיה מקסימלי ולא יעסוק במריבות פנים-גושיות.

כל אחד מהפוליטיקאים שהוזכרו בשורות האחרונות מוערך בעיניי. כל אחד והישגיו ויתרונותיו, לצד חולשותיו. ביום שבו הם ילמדו כיצד להתחבר באמת, וזה אפשרי, משהו חדש יתחיל בציונות הדתית הפוליטית. בואו נקווה שתהיה להם את ההזדמנות לעשות זאת.

מזוהם

העיסוק בענייני החסינות בזירה הפוליטית הולך ומתלהט, והאיש המרכזי שנמצא בעין הסערה הוא יושב ראש הכנסת. בליכוד תוקפים אותו משום שהוא לא מעכב וממסמס את כל עניין הטיפול בבקשת החסינות. בכחול לבן זועמים על כך שלטענתם הוא מושך את הדיונים ופועל לטובת נתניהו. אחד מחברי הכנסת היותר מתונים של הליכוד שמביט על המצב מהצד אומר: "אדלשטיין בעצם פועל הכי נכון. אם לכל הצדדים יש טענות עליו, כנראה שהפעילות שלא נעשית ללא משוא פנים".

למעשה זו גם המציאות. אנחנו מצויים כבר יותר משבועיים לתוך סיפור החסינות. ועדת הכנסת לא התכנסה וגם מליאת הכנסת עדיין לא דנה בדבר. אדלשטיין לא מסמס כלום ולא האיץ כלום. הוא פשוט ביצע את תפקידו המתבקש כיו"ר הכנסת בצורה הכי מקצועית.

אדלשטיין כמובן יודע שאת הרכבת הזאת, שכבר יצאה מהתחנה, אי אפשר לעצור. בשלב כלשהו, וגם בליכוד מפנימים זאת, סיפור החסינות יגיע למליאה וגם לוועדת הכנסת. בסביבתו של יו"ר הכנסת יודעים לומר שהוא אינו מרוצה מההליך והוא עושה הכול כדי לפעול לפי הספר והכללים. בנאום שנשא כבר אמר אדלשטיין שמבחינתו מדובר בהליך "מזוהם" ו"חסר בושה". הוא מאוד לא אוהב את ההערכות והפרשנויות שכבר מסמנות את המתנגדים לחסינות ואת התומכים בה, עוד לפני שהוקמה ועדה ובטרם הועלו בפניה טענותיו של ראש הממשלה. לדעתו במצב פוליטי רגיל, ייתכן מאוד שרבים היו מעדיפים להצביע באופן שונה ממה שהיו מצפים מהם.

גרוע מכך, אדלשטיין אומר בשיחות סגורות שהוא חושש בעיקר מהניצול הפוליטי של האירוע כדי להפוך אותו לסוג של קרקס או הפנינג פוליטי. הוא צופה הרבה ביזיונות שלא יכבדו את הכנסת - אחד הנושאים הרגישים ביותר אצל היו"ר שבעניינו ניסה לפעול ככל יכולתו במהלך כהונתו בתפקיד. הוא גם לא חושש מאיומים כמו שמשמיעים בכחול לבן להדחתו. כל צעד נעשה בכפוף לנהלים, לכללים וגם לייעוץ המשפטי. אדלשטיין לא אהב את חוות הדעת של היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד אייל ינון, אבל אמר בפומבי שיכבד אותה.

גם כאן, דרוש קצת יותר כבוד מצד נבחרי הציבור שלנו – ולא משנה מאיזו מפלגה – כלפי הציבור שבחר אותם. הן מנתניהו, שהיה יכול לוותר על סיפור החסינות וללכת להתמודד בבית משפט עם ההאשמות נגדו (אל דאגה, הקרקס שם יהיה גדול פי כמה מזה שמתחולל בכנסת), והן מיריביו שאלמלא הבחירות אולי היו בוחרים להתנהל אחרת.

"מזוהם" אומר אדלשטיין על תהליך החסינות ומשתדל להתנהל בין הטיפות. חבל שמדינה שלמה נגררת לזוהמה הזאת, רגע לפני סיבוב בחירות שלישי והזוי בפני עצמו, כשאף פוליטיקאי מוביל לא לוקח אחריות (ע"ע ממשלת אחדות או אפילו מגעים של חלק מבלוק הימין עם גנץ). נותר רק לייחל שהפעם תהיה הכרעה ברורה בקלפיות, ובמקום להתעסק בזוהמה יתעסקו בעשייה למען אזרחי ישראל.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com