הצלה בדקה התשעים

החבירה של בנט עם סמוטריץ', ולבסוף גם עם הרב פרץ, הצילה את הציונות הדתית מריצה בשתי רשימות, שהייתה עלולה להיגמר בהתרסקות.

עמנואל שילה , י"ט בטבת תש"פ

הצלה בדקה התשעים-ערוץ 7
חברי וועדת הבחירות
צילום: ערוץ 7

1

הפוליטיקה הציונית-דתית נחלצה השבוע מסכנה גדולה ועברה תהליך מהיר של מזעור נזקים. ממצב של ריצה בשתי רשימות קטנות, שנועדה למקסם את ההישג האלקטורלי אבל הייתה עלולה להיגמר בהתרסקות של אחת הרשימות או אפילו שתיהן, חזרנו למצב דומה לזה שבו היינו בסיבוב הקודם.

אז זה נגמר בשבעה מנדטים לרשימת ימינה, ועם שני מנדטים של מצביעי עוצמה יהודית שירדו לטמיון. חבל שבגלל התעקשות לא מוצדקת של בנט, תהליך ההתחברות לא הבשיל גם הפעם לכדי הכלה של בן גביר ומפלגתו. אך לכל הפחות יש לקוות שבסיבוב הנוכחי יפחת מספר הבוחרים שיבזבזו את קולם על רשימה חסרת סיכויים. אולי בן גביר עצמו ישכיל להתעלות ולוותר על הריצה הנפרדת, בתמורה להישג כזה או אחר שהגוש בראשות נתניהו יעניק לו. אם אכן כך יקרה, ייתכן שהפעם רשימת הציונות הדתית תשיג שמונה מנדטים, אולי אפילו תשעה.

2

אין דבר שנפתלי בנט חושק בו יותר מלהמשיך לכהן כשר הביטחון, תפקיד שבו הוא מוצא כר נרחב למימוש משנתו המדינית והביטחונית, ולא פחות חשוב מכך – מקפצה פוליטית לתפקיד ראש הממשלה בעתיד. לפני שנה ורבע בנט ויתר על מעמדו כמנהיג הפוליטי הבלתי מעורער של הציונות הדתית רק בגלל התחושה שהאינטרסים והלחצים המגזריים אילצו אותו לסגת מאולטימטום שהיה אמור לקפל את נתניהו ולהביא לו את תיק הביטחון.

רבות נאמר ונכתב בגנותו של המהלך הפוליטי הכושל של הימין החדש שהסתיים מתחת לרף אחוז החסימה, ובגללו נקלעה המערכת הפוליטית לחוסר היציבות הנוכחי. לזכותו של בנט ייאמר שכאשר הכנסת ה-21 התפזרה הוא ידע לנצל את ההזדמנות, לבוא קטן ולצאת גדול. מהמקום הרביעי ברשימת ימינה לכנסת ה-22 הוא החזיר לידו את השליטה בימין החדש, והוכיח שכאשר יש לך יכולת תמרון פוליטי - אפשר להשיג את תיק הביטחון גם עם שלושה מנדטים בלבד. שאיפתו כעת היא להפוך את המינוי הזמני לקבוע ולכהן כשר הביטחון לאורך זמן.

אם לאחר הבחירות הקרובות יימשך התיקו הפוליטי, יש סיכוי לא מבוטל שהפעם תקום ממשלת אחדות. בממשלת אחדות תיק הביטחון יימסר ככל הנראה לאחד הרמטכ"לים לשעבר של כחול לבן. לחילופין, במקרה שליברמן יחליט לרדת מהגדר ולהצטרף לקואליציית ימין כדי למנוע סבב בחירות רביעי, סביר להניח שהוא ידרוש ויקבל את תיק הביטחון. רק במצב שבו הגוש הימני-דתי יקבל 61 מנדטים בנט יכול להיות בטוח, או כמעט בטוח, שתיק הביטחון יישאר בידיו.

3

עד לאחרונה בנט העדיף ריצה מפוצלת, כשהוא מסביר שהפיצול ימקסם את ההישג האלקטורלי של המחנה, בזכות מנדטים של מרכז וימין רך שמפלגתו תביא. בנט נטה למהלך הזה, אבל למרות הסבריו המנומקים לאמונתו שהפעם זה יהיה שונה, אי אפשר היה להתעלם מהחשש מפני כישלון חוזר. בנט מטבעו נוטה לקחת סיכונים כדי לא להחמיץ הזדמנויות, אבל הפעם הוא כבש את יצרו וגילה איפוק ואחריות. לאחר שנכשל ניסיונו לצרף אליו את משה פייגלין, הוא הבין שעליו לוותר על ריצה עצמאית וחבר קודם כול אל האיחוד הלאומי בהנהגת סמוטריץ', ולבסוף גם אל הבית היהודי.

החיבור הזה מבטיח את שמירת קולותיהם של מצביעי הציונות הדתית ואת המשך קיומה של מפלגה דתית-לאומית בגודל בינוני. מצד שני, הוא לא משאיר הרבה תקווה למשיכה של קולות ימין רך כפי שקיווה בנט לעשות ובכך לשבור את התיקו בין המחנות. בלי 61 מנדטים לגוש הימני-דתי, תרחיש ריאלי שבו בנט יוכל להמשיך לכהן כשר הביטחון יתקיים רק במקרה ששוב לא תוקם ממשלה ויתקיים סבב בחירות רביעי. בנט יודע את כל זה, אבל נהג באחריות ונמנע מלהסתכן בריצה נפרדת של הימין החדש. למרות שנתקל בתגובות צוננות, המהלך של בנט היה חשוב ונכון. כפי שנכתב כאן בשבועות קודמים, רעיון הריצה הנפרדת בשתי רשימות, אחת דתית-ליברלית ואחת דתית-תורנית, הוא יפה בתיאוריה אבל מאוד מסוכן במציאות. בפועל, אחת המפלגות הייתה עלולה לא לעבור את אחוז החסימה, אולי אפילו שתיהן.

4

במצב הקשה שאליו נקלע יו"ר האיחוד הלאומי בעקבות ברית האינטרסים שכרתו בן גביר והרב פרץ על חשבונו, בצלאל סמוטריץ' הוכיח איפוק ועצבי ברזל. מי ששמחו לאידו ומיהרו להכריז שהוא ספג שח-מט, גילו שסמוטריץ' הוא שחמטאי פוליטי מיומן שלא נכנע בקלות והצליח להיחלץ מהפינה שאליה תומרן. ברגע האחרון הוא שוב גילה גמישות ואחריות כשהסכים שהרב פרץ יקבל את המקום השני ברשימה והסתפק במקום הרביעי לעצמו, למרות שבתור השותף הראשון שחבר אל בנט היה יכול לדרוש לעצמו את המקום השני.

גם איתמר בן גביר הוא פוליטיקאי מוכשר, שהפתיע בהצלחתו הראשונית לנצל לטובתו את המתיחות בין סמוטריץ' לרב פרץ. הוא ותומכיו סברו שבכך הבטיח לעצמו את המקום השלישי ברשימה שתשחזר את איחוד מפלגות הימין מהסיבוב הראשון ותביא אותו לכנסת. בן גביר לקח אליו את הנהגת הבית היהודי לברית אינטרסים עקומה למדי, כשהוא משתמש בחולשתו של הרב פרץ מול התנופה של סמוטריץ' כדי לרתום אותו לצידו. בן גביר היה גורם מרכזי בבלגן שנוצר בפוליטיקה המגזרית בסיבוב הזה. בסופו של דבר הוא נחל גם הפעם מפח נפש. כדאי שתימצא הדרך להשתמש בכישוריו לטובת המחנה במקום לירי בתוך הנגמ"ש.

לגבי מפלגת הבית היהודי והנהגתה, הם יצאו מהסיבוב הזה בשן ועין. תדמיתם נפגעה קשות, גם כשחתמו על הסכם עם בן גביר וגם כשלא קיימו אותו. ההתנהלות הבלתי-דמוקרטית של הנהגת המפלגה, ובפרט דחיקתו של מוטי יוגב לאחור, מותירות תחושה של חברה פושטת רגל שמנוהלת על ידי מפרק כושל. דרושה כאן הפקת לקחים מהירה, גם מערכתית וגם פרסונלית. לא ברור אם עוד נותר מי שמסוגל להוביל הפקת לקחים כזאת, או שאת הבסיס להמשך קיומה של מפלגה ציונית-דתית צריך יהיה למצוא בעיקר באיחוד הלאומי.

5

למרות הסיום הטוב יחסית, הציבור הדתי-לאומי חש תסכול רב לנוכח המפה הפוליטית המגזרית המסוכסכת והמבולבלת. להגנתם של הפוליטיקאים שלנו ייאמר שלאורך הדרך גם הציבור נחלק בתוכו באשר לאופן ההיערכות הנכון והרצוי לבחירות. יש מי שהיו בטוחים כי הדרך הנכונה והיחידה למנוע אובדן מנדטים היא ריצה של כל המפלגות, מבנט ועד בן גביר, ברשימה אחת. לעומתם יש מי שנשבעו כי הדרך היחידה למקסם את ההישג האלקטורלי ולהשיג 61 מנדטים היא ריצה מפוצלת של מפלגה ימנית יהודית-ליברלית בראשות בנט ושקד, ורשימה נוספת של ימין קשה וחרד"לי. מי לנו גדול ומבין בפוליטיקה יותר מבנימין נתניהו, ראש הממשלה עתיר הניסיון, שבעצמו נטה תחילה לתמוך בריצה מפוצלת ולבסוף לחץ בכל כוחו על ריצה מאוחדת.

אז נכון שהפוליטיקה המגזרית מתישה במיוחד בשנה האחרונה, אבל זה קורה לאו דווקא משום שהפוליטיקאים שלנו פחות טובים מאחרים. רובם ככולם שליחי ציבור אמיתיים, אידיאליסטים ושוחרי טוב, נקיי כפיים שלא נחשדו בשחיתות, פחות אופורטוניסטים מעמיתיהם במפלגות המתחרות ולא פחות מוכשרים. הזעזועים והשבריריות של המפה הפוליטית המגזרית לא נובעים רק מחסרונותיהם או מהאינטרסים הצרים שלהם, אלא גם ובעיקר בגלל הצטברות נדירה של קשיים אובייקטיביים.

לרוע מזלה של הציונות הדתית, מפלגת הבית היהודי שהייתה הציר המרכזי בפוליטיקה המגזרית נקלעה למשבר מנהיגות ולמשבר חוקתי דווקא בתקופה שבה מערכות בחירות חוזרות ונשנות מפריעות להתייצבות המערכת. לכך מתווספים מאבק צמוד במיוחד בין הגושים שהופך כל מנדט לקריטי, אחוז חסימה גבוה משהיה בעבר ושני שחקנים מרכזיים וחזקים, בנט ושקד, שמיטלטלים בין זיקתם לפוליטיקה המגזרית ובין שאיפתם הלא מוסתרת להשתלב גבוה בפוליטיקה הכלל-ארצית.

כמעט כל הגורמים הללו עשויים להיעלם בתוך זמן קצר, גם אם בעיצומה של הסופה המטלטלת צריך מבט מרחיק לכת כדי לחוש בכך. עם כל הקושי שאנו חווים, הפוליטיקה המגזרית בהחלט מסוגלת להתאושש ממנו ועדיין מוקדם להספיד אותה.

לתגובות: eshilo777@gmail.com