איש הטלויזיה גל אוחובסקי מספר לגולשיו באתר Mako על אימו בת ה-86 שתחגוג השבוע יום הולדת ועל ההרהורים בצל מצבה הרפואי.
בטור הוא מספר על הביקור השבוע אצל אימו במרכז הגריאטרי ע''ש שוהם בפרדס חנה, "אמא שלי נמנמה קצת כשנכנסתי לחדר. הערתי אותה בעדינות. עיניה אורו היא אמרה בחיוך עצום, 'גלי!, איזה יופי שבאת!'.
היא שלחה אליי את ידיה, חיבקתי אותה ואמרתי, 'נכון, כיף שבאתי. ומה שלומך?'. אבל אמא שלי, שגייסה את כל האנרגיה שלה כדי להיזכר בשמי ולהביע שמחה, כבר לא הצליחה להגיד שום דבר. רגע ארוך היא עוד חייכה וניסתה להגיד משהו, אבל אז המבט שלה נתקע באיזו נקודה רחוקה והיא נעלמה לתוך העולם שלה או איך שקוראים לזה".
בהמשך כותב אוחובסקי "ככל שנקפו הדקות הבנתי שאני הולך ומידכדך. שהשהייה במחיצתה של מי שהייתה פעם אישה מקסימה ומלאת החיים, האישה שלימדה אותי הכל, פשוט גורמת לי לכאבים פיזיים בכל הגוף. סחבתי איתה בשמש עוד חצי שעה, בורח מדי פעם לווטסאפ, ואז החזרתי אותה פנימה. דקות ארוכות ישבתי במגרש החניה והסדרתי את הנשימה. את הבכי שמרתי לנסיעה בשדרה שמחברת את פרדס חנה ובנימינה, בדרך הביתה. השדרה שבילדותי נראתה לי הכי ענקית בעולם, ועכשיו אני מבין שהיא בכלל לא כזאת ארוכה, והעצים לא באמת מתנשאים עד השמיים".
"הבעיה היא שאמא כבר לא כל כך איתנו. היא מזהה כשהיא מזהה, ולא את כולם. אם היא זוכרת את השם שלי, סביר להניח שלא תזכור בסיבוב הזה את שמות האחים שלי ולהפך. היא שוכבת בסיעודית מורכבת ב', בחדר עם עוד שלוש נשים במצבה. אני לא יכול לשהות בחדר הזה במשך יותר מחמש או עשר דקות. לשמחתי מחפים עליי שני האחים שלי; הם נוסעים אליה באדיקות לפחות פעם בשבוע, מביאים את הנכדים. ככה אני יכול לבוא קצת פחות ולא להשתגע מרגשות אשם.
אבל האמת היא שאני לא מבין. אני לא מבין למה אנשים צריכים להמשיך במצב הזה. ודווקא ביום ההולדת שלה אני חושב שמותר לי לשאול בקול רם, בשביל מה צריך להחזיק אנשים במצבה בחיים? אני משוכנע שאם לפני שש שנים, ביום הולדת 80, הייתי מראה לה תמונה של מצבה בינואר 2020, היא הייתה מתחננת שלא אתן לה להגיע לשם. אבל היא הגיעה. היא בריאה לחלוטין. אין לה כאבים. היא לא נראית סובלת. היא מטופלת היטב ומטופחת. כמו שאמרה לי האחות שבאה להכין אותה וליטפה אותה בחום - איזה אמא מהממת יש לך. תראה איך היא שמחה! תראה איך היא מאושרת".
"הרפואה המודרנית הצליחה מאוד להאריך חיים, אבל בשביל מה? בעיני חייה אינם חיים. אם זה היה תלוי בי, הייתי עוזר לה לסיים אותם ממש השבוע ביום הולדתה ומוביל אותה אחר כבוד לחלקת האדמה שכבר מחכה לה בבית הקברות בחדרה, ליד אבא שלי שאותו כל כך אהבה".
"כן, כן, בסדר. אני יודע שאסור לקחת חיים, שזה לא חוקי, שגם אלוהים וגם בית המשפט לא טולרנטיים בעניין הזה. מאיפה יש לי זכות? ומאיפה בכלל אני יודע שהיא לא נהנית בטירוף כל יום, שמחה להתעורר בבוקר? בדיוק בגלל זה אני מבקש להעביר את הדיון אליי, כי אני משוכנע בכל מאודי שלא ארצה להיות במצבה אפילו שנייה אחת. מזעזע אותי הרעיון שאשכב בעוד 25 שנה במיטה כזאת, במקום כזה, בלי שליטה בסוגרים, בלי יכולת לדבר או להבין. לכן אני רוצה לפתוח עכשיו מחדש את הדיון על זכותו של אדם לסיים את חייו מתי שהוא רוצה, ויותר מזה - על זכותו למנות לעצמו מישהו שיסיים עבורו את חייו בתרחיש שנקבע מראש".
"ברוב מדינות העולם לא מוכנים בכלל לדון בסוף. הדתות השונות אינן מאפשרות את זה, בישראל השבויה בציפורני רבנים בוודאי שאסור. אבל עכשיו כשאני בן יותר מ-60 ומבין שיגיע הרגע, אני מבקש לחסוך למדינה שנים ארוכות שבהן אשכב במוסד סיעודי בלי לדעת איזה יום היום, מה השעה או מה בכלל קורה סביבי. ואני חושב שצריך להתחיל לדבר ברצינות על זכותו של אדם לבקש שיסיימו את חייו כשהוא שוקע לדמנציה ולא זוכר יותר איך קוראים לו. דווקא עכשיו כשזה עוד ממש רחוק, והשיחה היא לגמרי מופשטת, אני מבקש לקיים אותה. האם למישהו יש אומץ לפתוח באופן רציני את הדיון?".