אין. כשאני מחליטה לקפוץ ראש - זה בטיימינג הכי הכי. ביום שלישי, אחרי התלבטויות וכשהבנתי שהבית שבו גדלתי- הבית היהודי, מפלגת תנועת הציונות הדתית עומדת לפני קריסה בקלפי. אמרתי הנני.
לא חשבתי שאני יוצאת לטיול בגנים הבהאים, ידעתי שלא קל להיות אשת ציבור. אבל חשבתי שאם הרבה אנשים מרגישים שהבית הזה צריך אותי, אני מוכנה להעז.
למה להעז? כי כאשת תקשורת ומגישת תכנית ב גלי ישראל ( כבוד:) אני די מוגנת. מכינה שאלות קשות. שמה לב איפה אנשים פישלו ומעמתת אותם עם זה. קל. ההגה בידיים שלי.
יש לי הרבה מה להפסיד גם בהובלת פרויקטים יקרים לליבי של סיפורי חכמי המזרח וסיפורי חסידים, שבעז"ה אם אבחר לא אוכל להמשיך ולטפל בהם, גם להופיע עם ההרכב שלי מן הסתם יקרה פחות. וכמובן- שעות בית שיעלמו.... בקיצור. הייתי צריכה להעז. הרגשתי כמו רגע לפני קפיצה בבריכת היהודיה. פרפרים בבטן ו... יאללה .
וכמו שאמרתי... בטיימינג מושלם - קפצתי ישר לתוך אחד הגלים הכי עכורים של הפוליטיקה הציונית דתית. לחץ זמן מטורף. הבנה ששתי המפלגות עלולות שלא לעבור את אחוז החסימה. מרפקים, מריבות וכל הטוב הזה שמציעה הפוליטיקה..באמת שזו הייתה תצוגת אש מרשימה.
וזה הרגע לסיפור חסידי...(: פעם אחת, כאשר באו חסידי סלונים אל בית המדרש, מצאו שהדלת נעולה מבפנים. דפקו על הדלת ואין פותח. בין החסידים היה גם ילד צעיר ושמו דוד. הכניסו החסידים את דוד פנימה דרך פשפש קטן, כדי שיפתח עבורם את הדלת.
כשנכנס, שמע הילד רעש מכיוון חדרי השירותים. כשהלך לראות מה סיבת הרעש, ראה והנה הרבי, ר' יששכר-לֵייבּ מסלונים, כורע ליד בור הביוב הפתוח, וידו מפשפשת בטינופת.
לא מכבר התריע הגבאי, שאם לא יפתחו את הסתימה שבחדר השירותים ינעל את בית המדרש בפני החסידים. בשל כך, ניסה הרבי לפתוח את הסתימה.
כשראה הרבי את הילד, פנה אליו וביקש ממנו שלא לגלות את שראו עיניו עד לאחר מותו. אחר כך אמר ביידיש: "דוּ הֵייסְט דוד!" – שמך דוד. "ודאי מכיר אתה את השאלה ששאל דוד המלך 'מִי יַעֲלֶה בהַר ה' וּמִי יָקוּם בּמקוֹם קדשוֹ' (תהלים כד, ג). על שאלה זו ענה בהמשך הפסוק – 'נְקִי כַפַּים וּבַר לֵבַב' (שם, פסוק ד). 'נקי כפים' – זה זה!" כך אמר הרבי, והרים את ידו המטונפת מול פניו של הילד.
הרבי מסלונים בעצם אמר לילד: לפעמים אין ברירה ודווקא להכניס את הידיים ללכלוך - זו נקיות הכפיים.
זה חלק מהחיים שמישהו צריך לעשותו ודווקא מי שמעז לעשות זאת הוא זה שיזכה לעלות להר ה'.
אבל זו כמובן לא המטרה. המטרה הגדולה היא להיכנס אחר כך לבית המדרש להתפלל וללמוד תורה.
וזה מה שאני מאחלת לעצמי ולתנועת הציונות הדתית:
שנזכור את המטרה הגדולה. שלתנועת הציונות הדתית שהוקמה לפני 118 שנים ע"י הרב ריינס יש עוד הרבה מה לעשות במדינת ישראל. זו לא רק מפלגה, זו תנועת התיישבות ואלה מוסדות חינוך ותנועות נוער מפוארות. זו דרך ערכית.
אני - תוצר גאה של התנועה הזאת, ואני בטוחה שאחרי שנצליח להרים את הראש ולהחזיר לעצמנו את התקווה והכוח הפוליטי - נוכל גם לשקם את המבנים הפוליטיים הלא בריאים שנוצרו עם השנים. כי כדי לממש את כל הרעיונות הגדולים חייבים כוח פוליטי מחויב לדרך.
בהערכה גדולה לכל מי שהלכו והולכים בדרך הזאת כבר שנים, באהבה גדולה לבית הזה, על כל גווניו ובאמונה גדולה שנצליח ובגדול!