בשבוע הבא תתקיים באו"ם עצרת הזיכרון לציון יום השואה הבינלאומי במלאת 75 שנים לשחרור אושוויץ בירקנאו. באירוע תישא דברים פרופ' איירין ששר בת ה-82, עימה שוחחנו לקראת הנאום הצפוי.
את תחושתה לקראת הנאום היא מגדירה כ"תחושה מעורבת, תחושה שזה כבוד אישי לדבר לעולם ומלואו. הנה אני, אישה בגובה 1:46, קטנה, ואמצא את עצמי פונה לעולם כדי לדבר בשמם של אותם מיליון וחצי ילדים שלא זכו לכבוד הזה ולרגע ההיסטורי הזה כדי לומר לעולם הייתי שם, אני זוכרת והנני, ניצחתי את היטלר".
את תוכן נאומה איירין עדיין מגבשת ומתכננת. מארגני האירוע באו"ם היקצו עבורה עשר דקות והיא כותבת ובוחנת את הטקסט, אם הוא עומד בסד הזמנים שהוקצב לכך, ואם לא, מה נכון להוריד, שכן "כל מילה חשובה ומעבירה מסר אישי שלי בהתאם לאותה תקופה".
"אני מתכוונת להביע את הסיפור האישי שלי. אני לא היסטוריונית. הייתי שם, סבלתי, פחדתי, הייתי רעבה, היה לי קר, השליכו אותי ובכל זאת בסוף ניצחתי, הרמתי ראש והמשכתי את החיים. כעת צריך לחייך לחיים ולדעת שאני כאן, משום מה, בתפקיד של מי שתעביר את המסר, את העוצמה ככל שאני יכולה אחרי 75 שנים שלעולם לא".
על ילדותה הטראגית בגטו מספרת איירין: "מה שאני זוכרת ועם זה אני חיה, אלו רגעים שנחרתו בזיכרון של ילדה. המלחמה הייתה שש שנים והזיכרון הוא של ילדה שגדלה בשמחה וששון, לא רצתה לאכול והסבתא שלה פתחה מטריה כדי שהנכדה תפתח את הפה, ואז, שמונה חודשים לאחר מכן אני בגטו עם אימא ואבא, וכאשר יום אחד אימא ואני חוזרים לדירה בגטו אנחנו שומעים המולה וצעקות, שריקות ורעש, אנחנו עולים במדרגות ומוצאים על רצפת המטבח את אבא שלי מלא בדם, והדם שלו מכתים את הבובה שלי, לליצ'קה".
"ההמשך הוא בריחה דרך תעלות ביוב, כאשר אימא שלי נתנה לי חיים מיליון פעם. היו סירחון ועכברים מסביב ופתאום היא פותחת פתח ואנחנו יוצאים לאור. היא זורקת אותי קדימה החוצה ואנחנו בורחים, ויש פחד וקור ורעב. אנחנו מגיעים לצד הארי שבו אסור ליהודים בהחלט להיות, והיא יודעת ומכירה את דרכה משום מה. היא יודעת איפה לדפוק בדלת ולבקש איכסון ומחביאה אותי. מאותו רגע אני הופכת לילדה שמחביאים אותה בארונות מטבח, ארונות מחוץ לבית ובמקומות חשוכים שבהם אימא אומרת לי 'תהיי ילדה טובה, אל תצעקי, אל תבכי ואל תתלונני, אני פה לידך, לא רחוקה ודואגת לך, ואם תהיי ילדה טובה הדבר הזה – היא לא אמרה את המילה מלחמה - יגמר מהר ואנחנו נצא לגינה לשחק ביחד, אקנה לך עוד ללצ'קה יפה כדי שתהיה לה אחות ואת תשחקי עם שתיים, לא עם אחת'. האמנתי במילים האלה עד סוף המלחמה בכל מיני מחבואים ומקומות".
ממשיכה איירין ומתארת את קורותיה גם בימים שאחרי המלחמה: "המלחמה הסתיימה, עברנו לפריז ב-46', אימא שלחה אותי לבית יתומים צרפתי וב-48' סגרה את עיניה ונפטרה מהתקף לב. נשארתי יתומה מאימא ומאבא, וכאשר מלאך כלשהו לקח אותי ביד למקום שנקרא לימה פרו, ששם אימא שלי רצתה שאהיה אם יקרה לה משהו, והחיים והילדות מתחילים בלימה פרו עם משפחה נהדרת שאימצה אותי, נתנה לי חדר מיטה וסדין לבן ונקי. יכולתי ללכת לבית הספר וללמוד קרוא וכתוב. היה לי אח ובהמשך אחות, מרסל טויסקי, שהוא היום פרופ' באיכילוב, וסוניה קלינגר, מרצה באוניברסיטת חיפה בדימוס, וכך כולנו היינו משפחה אחת שבסוף עלינו ארצה, הם בעקבותיי, וכאן נולדו ילדיי וחלק מנכדיי ואני היום יכולה לומר שהחיים יפים, אבל כמה זמן נשאר לאותם שנשארו בחיים? צריך להעביר את המסר ולהטיל על הדור השני והשלישי את האחריות לספר".
שאלנו את איירין על האנטישמיות והכחשת השואה שצצים מכל עבר, בין השאר גם בבניין האו"ם בו היא צפויה לשאת דברים, מה היא אומרת להם, לאותם מכחישי שואה? "אני שואלת אותם איפה הסבא והסבתא שלי, איפה הקברים שלהם, איפה המשפחה שלי שהייתה עצומה במקומות שונים בפולין. איפה הם? אם הם מתו באופן טבעי, איפה הקבר שלהם כדי שאוכל לשים שם פרח? הם נעלמו באוויר? בישראל התשובה לאותו גיהנום ולאותה שואה שאני חייתי בה, ששם הייתי, שם עברה ילדותי. ישראל היא הפתרון היפה והמקסים של הבית שלנו לעצמנו, וכך אני כאן וכך ילדיי ונכדיי. זה הדבר שהוא הפתרון היחידי לכולנו, לכל היהודים".
"אלה ששוללים את השואה, שידברו איתי", היא אומרת ומעירה כי עד כה לא נפגשה עם המכחישים הללו לעימות פנים בפנים, על אף שהמרצה שלה באוניברסיטת ניו יורק הוא בלשן בשם צ'ומסקי שלימים הפך למכחיש שואה, אך בתקופת לימודיה לא היה כזה.