בסוף זה תופס. עקיבא
בסוף זה תופס. עקיבאצילום: זוהר שיטרית

אולם הופעות ישנוני בצפון, השעון כבר מראה תשע וחמישים. קהל לא גדול התכנס לכאן הערב. לא גדול, אך בהחלט מגוון.

כיסויי ראש לצד קרחות מבהיקות, דתיים, חילוניים ועוד כל מיני הגדרות, אבל בעיקר אנשים. אנשים שיושבים ומחכים שמשהו יקרה. בסוף, באיחור של עשרים דקות, המשהו הזה אכן קרה, ולמשהו הזה קוראים עקיבא תורג'מן.

עקיבא נכנס לאולם בהליכה מהירה, עולה לבמה בלי "לדפוק כניסה", ופשוט לוקח את הגיטרה ביד. בחור צעיר, קצת מתרגש, קצת נבוך, מחפש את המילים להודות לקהל שבא בגשם. שתי שניות אחר כך הוא כבר פורט על הגיטרה, ומול עיני הקהל הוא פשוט נהפך לאדם אחר. השלווה המוחלטת, הברק בעיניים, הנוכחות הבימתית, עקיבא נמצא באזור נוחות שלו והוא לא מתכוון לצאת ממנו בשעה ועשרים הקרובות. להפך, הוא מזמין את הקהל להצטרף אליו.

את ההופעה הוא פותח עם 'לך לך' העוצמתי, שמביא את הקול הפעמונים הנדיר שלו לקדמת הבמה בפעם הראשונה הערב, ובהחלט לא האחרונה. הקהל לא בהכרח מכיר את המילים, מה שלא מונע מעקיבא כבר בשיר הראשון להשתיק את התזמורת ולבקש מהקהל לשיר איתו. זה מוטיב חוזר לאורך כל ההופעה, ההתמסרות הזאת לקהל, העמדה הנקייה, החשופה. כשאתה שלמה ארצי זו כמובן לא בעיה. לאומן מתחיל זה דורש הרבה אומץ וכריזמה, ולעקיבא יש את שניהם ובשפע. בלי להסס הוא משליך את עצמו שוב ושוב על הקהל, מקווה שיתפסו. והם תופסים. בהתחלה לאט, במהוסס, אחד פה ואחד שם, אבל תופסים.

לאורך כל הערב עקיבא לומד את הקהל. לא הייתם מאמינים שהזמר שדורש עכשיו כפיים מהקהל לפי הקצב, הוא אותו בחור נבוך שעלה בהתחלה. שיאי הערב מגיעים דווקא במקומות השקטים, הפשוטים, כשפעמיים הוא מגרש את הנגנים מהבימה בחינניות, ובוחר לנסות על הקהל שתי סנוניות ראשונות מתוך האלבום שבדרך. 'פשוטים' ו'מודה אני', תזכרו את השמות האלו, יש למה לצפות.

הערב ממשיך והשירים זורמים זה אחרי זה, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. את הלהיט הגדול שלו 'אל תעזבי ידיים' הוא שומר לפסגת ההופעה, כשאת שאר השירים הוא מודע לכך שכנראה הקהל שומע בפעם הראשונה. השיר 'שובבים', אגב, אומנם שקט יחסית בגרסת האלבום אבל מקבל בהופעה ביצוע מרגש ועוצמתי. אהבתי. אף אלבום לא מכיל רק להיטים, ורוב הזמרים מבצעים בהופעות רק שירים נבחרים מכל אלבום. מה עושה זמר שיש לו רק אלבום אחד? אצל עקיבא התשובה פשוטה: הוא נותן את הלב שלו במקום.

"המופע מיועד לכל מי שיש לו אוזניים", הוא אומר לי בסוף ההופעה. המוזיקה נגמרת, האורות נדלקים ועקיבא יורד מיד וניגש לדבר עם הקהל. "אוזניים ולב", הוא מתקן וצוחק, "זה מגיע מהלב שלי, ולכן אני מאמין שזה יגיע ללב של אנשים אחרים". ויודעים מה? זה עובד לו. לאורך כל המופע ניכר שהוא מדבר מהלב, שר מהלב ומספר מהלב. סיפורים על השירים וסיפורים על החיים, בין השירים עקיבא עוצר לכמה שניות, מדבר קצת, נותן הצצה ללב שלו. רואים שלא מדובר בנאום או בקטעי קישור שנלעסו כבר אלף פעמים, ודברים שיוצאים מן הלב חזקה עליהם שייכנסו אליו.

גם את סיום ההופעה הוא עושה בדרך הכנה והמקורית שכל כך מאפיינת אותו, ובמקום לצעוק את שמות הנגנים הוא פשוט שר אותם. שיר מקסים וחצי מאולתר בשם 'תודה' שכל כולו הודאה לנגנים, לקהל שבא וכמובן לריבונו של עולם. ארבעה נגנים, זמר עם קול ענק וגיטרה, ולב. הרבה מאוד לב.