אל תוך התשישות הציבורית מסבבי הבחירות נזרקה השבוע הידיעה על הריצה המשותפת של בנט ושקד עם סמוטריץ'. בסערת הדיון על החיבור לבית היהודי הגוסס והלגיטימיות של עוצמה יהודית לא ניתנה הדעת לחזרתם לרשימה אחת.
אולי שכחנו שלפני כמעט שנה הסבירו לנו בנט ושקד מדוע ערב בחירות הם מוכרחים לנטוש את המפלגה שהובילו, כדי להתנתק מסמוטריץ'. האשליה שהוצגה אז כאמת בלתי ניתנת לערעור הייתה שהציונות הדתית היא משקולת על רגליהם של בנט ושקד. התיאוריה הייתה שהמוני מצביעים שאינם מצביעים למפלגה מגזרית יבחרו בהם. ההנחה הייתה שהכוחות המתונים יעזבו את המפלגה יחד איתם, וישאירו את המפלגה הגוועת לסמוטריץ' ואנשיו, יחד עם יוגב והרב בן דהן.
המצביעים המדומיינים שאמורים היו לנהור אליהם רצו את בנט ושקד בהנהגת המדינה, בלי סרח העודף של הדוסים. הסיפור הזה היה לא רק על הבחירות שיבואו, אלא גם על שנותיהם של בנט ושקד במפלגה. לכאורה, הם לבדם הובילו לשגשוג הפוליטי של הציונות הדתית בקדנציות הקודמות. נשכחה העובדה שהצלחתם הייתה חלק מגל התגייסות של צעירים וצעירות מכל חלקי המגזר, ופעילותם הפוליטית במפלגה השתלבה בתהליכים רבים אחרים. לכאורה, כל מה שלא עשו - היו רוצים לעשות, אלא שמנעו מהם. הודחקה העובדה שהכוח שעמד לרשות יו"ר המפלגה היה כמעט בלתי מוגבל, ובנט בחר שוב ושוב שלא להשתמש בו בנושאים כמו דת ומדינה. נראה שבנט ושקד הרגישו שהשמיים הם הגבול, הובלת המדינה בידיהם ורק המפלגה מונעת מהם לשגשג. בו זמנית נראה שהרגישו מחסומים במקומות שבהם למעשה רק הם הציבו מחסום. האומץ הפוליטי התיאורטי לא הוביל לבחירות פוליטיות תואמות.
התיאוריה קרסה במהירות. התברר שההמונים אינם צובאים על דלתות המפלגה החדשה. כל החילונים המדומיינים המעוניינים בבנט ושקד בראשות המדינה התאדו מהסקרים, ובזמן אמת כמעט לא נותר מהם זכר. הקמפיין הפך למאבק פנים-מגזרי.
כל זה כמובן סחרר את מפלגת הבית היהודי, שהניסיון לשרוד דרדר אותה במדרון של החלטות שהפכו אותה ללא רלוונטית בשביל חלק גדל והולך מהציבור. ככל שהימין החדש פנה יותר למיינסטרים, נסוגה הבית היהודי אל חלקים שוליים יותר בחברה כמקור כוח, כבתמונת מראה.
ובדרך נהרס המגזר. הפערים בתוכו התחדדו כמו שלא היה מעולם, ובאופן חסר תועלת. ייחודה של המפלגה המגזרית היה בהיותה שלם הגדול מסך חלקיו, שהגוונים שבו מבינים שהם חלק ממכלול. הפרידה הפוליטית העלימה מהמערכת הפוליטית את תרומתו של הנדבך הנוסף שיצר החיבור בין שונים. נוצרו תת-מחנות ורוסק העיקרון המארגן של המגזר כחברה המכילה ניגודים. הביטוי לכך לא התמצה בפוליטיקה אלא יצר אדוות חברתיות. חלקן ריסקו לכידות חברתית באופן שייתכן שאי אפשר לתקן.
זה גם לא עבד. בסבב הבא רצו החלקיקים יחד, כשהם עדיין מקפידים לחדד את ההבדלים. התוצאות מוכיחות שהבוחרים לא השתכנעו שעליהם לתמוך במפלגה שבה שוכנים יחד מי שהם תומכים בהם ומי שאי אפשר להסכים איתם. בנוסף לכך, המערבולת פלטה אל מחוץ למחנה רבים שאף אחד מהקטבים לא נתן להם מענה. היעדר הגשרים בין הקצוות יצר מצב אבסורדי שבו חלק ניכר מהבוחרים מצאו עצמם קירחים מכאן ומכאן.
לכאורה, חזרנו לנקודת ההתחלה, הופקו הלקחים ו"חדש ימינו כקדם". אבל רק לכאורה. שובל החורבן שנזרע לאורך השנה עודנו משתרך. בלי ספק, הפוליטיקאים הבינו שהם זקוקים זה לזה כדי לתפקד פוליטית. המחיר החברתי של ריסוק ההסכמות ומנגנוני ההסכמות בציבור לא יבוא על תיקונו בקלות, אם בכלל.