הרפתקה בשלולית - סיפור לילדים

בניגוד לחלק מהאנשים שאני מכיר, אני אוהב חורף.

אסתי רמתי , כ"ו בטבת תש"פ

הרפתקה בשלולית - סיפור לילדים-ערוץ 7
הרפתקה בשלולית
איור: עדי דוד

לשבת ליד החלון ולהביט בגשם הסוחף, בברד, לשמוע את הרעמים ולראות את הברקים... יש בזה משהו מרגש, כמעט כמו קטע מותח בספר או בסרט! אפילו לא אכפת לי לצאת החוצה במזג האוויר הסוער ולקפוץ קצת בשלוליות.

אבל יש שלוליות ויש שלוליות. בשבוע שעבר נסענו לבית החדש של דוד ראובן. לפני חודשיים הוא עבר עם המשפחה לדירה בשכונה חדשה, והזמין אותנו לשבת. כך מצאנו את עצמנו, אבא, אמא, הילה ואני, נוסעים בדרך קצת שבורה ומשובשת בין שדות ירוקים אל עבר שכונת נווה נופי ירק. הגשם לא הפסיק לרדת כל הדרך, המגבים פעלו במרץ ואני הייתי מבסוט.

ואז, באמצע שום מקום, האוטו האט ונעצר. "הופה!" אמר אבא. "מה זה?!"

הצצתי מהחלון וראיתי לפנינו על הכביש שלולית, אבל לא סתם שלולית. היא הייתה ע-נ-ק-י-ת!

"וואו!!!" פלטתי שריקת התפעלות. "אבא, שים גז! בטח השלולית הזאת תעשה שפריצים מדהימים! ואין פה אפילו הולכי רגל שיכולים להירטב".

"מה קרה לך, לא שמעת חדשות בחודש האחרון?" פנתה אליי הילה. "לא נכנסים לתוך שלולית כזאת עם אוטו!"

"הילה צודקת", אמרה אמא, מה שגרם לי מיד לרצות להוכיח אחרת.

"זאת באמת שלולית גדולה, אבל בכל זאת, זאת לא הכנרת!" אמרתי. "זה לא אמור להיות מאוד עמוק... לפחות לא נראה ככה".

אבא עצר את המנוע. "הייתי מסכים איתך, רונני. זאת נראית סתם שלולית רגילה, חוץ מזה שהיא מאוד רחבה ומכסה את כל הכביש. הבעיה היא שאין לנו שום דרך לדעת מה העומק שלה! נניח שהכביש פה נשבר ונוצר בור עמוק: איך אפשר לדעת את זה? ממש לא נעים למצוא את עצמך בתוך מכונית שטבעה בבור מלא מים!"

"אני הייתי אומרת מסוכן, לא 'לא נעים'", הוסיפה אמא.

"אבל מה נעשה...?" המשיך אבא לחשוב בקול. "עוד מעט שבת, ואנחנו חייבים להגיע לבית של דוד ראובן. אם רק הייתה דרך לבדוק מה עומק השלולית..."

הצצתי מחלון המכונית אל מטע שהיה בצד הדרך, מתבונן בענפים המתנועעים ברוח החזקה.

"אבא, אמא, אני יוצא רגע החוצה, טוב?" אמרתי פתאום, "אתם יודעים שלא אכפת לי להיות בגשם, ויש לי רעיון!". הסברתי להם במה מדובר, והם הרשו לי לצאת.

יצאתי מהמכונית, וחיפשתי על האדמה את הענף הארוך ביותר שיכולתי למצוא. היו הרבה ענפים סביב העצים, כנראה בגלל הרוחות החזקות, ותוך שתי דקות מצאתי ענף באמת ענקי. לקחתי אותו, נעמדתי בקצה השלולית והתחלתי למשש מצד לצד, כמו עיוור עם מקל. יופי, לפחות בהתחלה שלה השלולית שלנו הייתה רדודה...

באיזשהו שלב מצאתי את אבא לצידי. "אני לא אוהב גשם כמוך, אבל היד שלי יותר ארוכה", הוא הסביר בחיוך, ולקח ממני את הענף. הוא התקדם מעט לתוך השלולית תוך כדי הזזת הענף, כשפתאום... "אווו!" הוא פלט קריאה והרים את המקל, ששקע כמעט לכל אורכו בתוך המים העכורים! אבא הסתובב והביט בי בעיניים פעורות. "ראית איזה עומק?! איזו סייעתא דשמיא שלא נכנסנו! אתה מבין לאיזו צרה יכולנו להיקלע? כל הכבוד על הרעיון, רונני!"

המשך הסיפור היה מגניב: כשהודענו לדוד ראובן שאנחנו תקועים, הוא שלח לנו חבר שלו עם טרקטורון, והוא הסיע אותנו, עם כל התיקים, דרך השדות אל השכונה. במוצאי השבת הוא גם החזיר אותנו למכונית, שחיכתה בסבלנות בצד הדרך. מאז, בכל אופן, אני מתייחס לשלוליות גדולות במיוחד בקצת יותר יראת כבוד.