לפני 75 שנים הגיעו חיילי הצבא האדום לאושוויץ, מחנה ההשמדה הגדול ביותר שהוא סמל לרשע, לחוסר חמלה, לאכזריות ולרצחנות, הסמל של שואת העם היהודי.
75 שנה אחרי. בימים בהם שוב גואה האנטישמיות בעולם כולו והתנכלויות ליהודים הופכות לדבר שבשגרה, התכנס בירושלים "פורום השואה הבינלאומי" בנוכחות 50 מנהיגים מרחבי העולם כולו תחת הכותרת "זוכרים את השואה נלחמים באנטישמיות".
יש לנו שלוש חובות מוסריות - הראשונה היא הזיכרון, ההנצחה וההנחלה לדורות הבאים. השאלה שעומדת לפתחנו וקרובה מתמיד היא כיצד מעבירים את זכרון השואה ביום שהניצול האחרון ילך מאיתנו.
השניה - מאבק הבלתי מתפשר באנטישמיות, גם בתחפושת שהיא עוטה על עצמה בשנים האחרונות כשנאת מדינת ישראל. השלישית - דאגה לניצולי השואה שחיים בינינו. דאגה לרווחתם, לבריאותם, לכבודם.
העם היהודי הוא עם זוכר. אנו מזכירים בכל אירוע משמעותי בחיינו את תקופת היותנו לעם "זכר ליציאת מצרים", אנו כופלים את הזיכרון של הרוע "זכור את אשר עשה לך עמלק .....זכור אל תשכח".
חובה עלינו לזכור את הקהילות היהודיות. הזיכרון שלהן לא מתחיל בעליית הנאצים לשלטון, הזיכרון שלהן לא מתחיל בהשמדה, הזיכרון של כל הקהילות היהודיות מתחיל בחיים יהודיים תוססים בכל מקום שבו היו - לוב, פולין או הולנד. חיים של גיוון תרבותי ודתי. בין אם שאפו להגיע לארץ ישראל, ובין אם חשבו שצריך להישאר בגלות, תמיד חיו חיים יהודיים פעילים ומשמעותיים. אחרי זה ננחיל את זיכרון השנים הקשות. שנות השלטון הנאצי מינואר 1933 ועד מאי 1945 שהתאפיינו ברדיפה ורצח שיטתי.
נזכור ונעביר מדור לדור את הגבורה הרוחנית והפיזית, את הערבות ההדדית והדאגה לאחר בעולם שקעקע את האנושיות והמוסר. נזכור את הפלא והכאב בתקומה האישית, המשפחתית, הקהילתית והלאומית בה נוטלים חלק ניצולי השואה מיד עם תום המלחמה והקמת מדינת ישראל.
החובה השנייה היא המאבק הבלתי מתפשר באנטישמיות. אנטישמיות שמתבטאת היום בשנאת מדינת ישראל והציונות, בנוסף לביטויים אנטישמיים של שנאת יהודים המוכרים וחוזרים מן העבר.
מאבק משותף של מדינות העולם מול ימין ושמאל שונאים ורצחניים. מאבק משותף באיראן אשר 75 שנים אחרי הניסיון להכרית את העם היהודי מעל פני האדמה מדברת על השמדת מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.
מאבק משותף מול העומדים מנגד ואינם מתנגדים ומוחים. מורי ורבי אלי ויזל לימד אותנו שההיפך מאהבה איננו שנאה, ההיפך מאהבה היא אדישות, וחובה על כולנו להילחם באדישות ולהיות מעורבים.
להילחם בהכחשת השואה ובהשכחת השואה. להילחם בניסיונות לשכתב את ההיסטוריה והאמת.
כלי המלחמה המרכזי במאבק באנטישמיות הוא חינוך - לסובלנות, סבלנות, כבוד, אהבת האדם מתוך תפישה ברורה כי "חביב אדם שנברא בצלם".
לדרוש מכל מדינה ומדינה לאמץ את הגדרת האנטישמיות של IHRA כבסיס למאבק וחובת האכיפה כנגד אירועים אנטישמיים גדולים כקטנים.
החובה השלישית והחשובה מכל - האחריות לדאוג בכל יום לניצולי השואה שאנו זוכים ועדיין חיים בקרבנו. אלה הימים האחרונים שבהם נוכל לדאוג לחיים מכובדים וראויים לניצולי השואה שחיים במדינת ישראל.
מדינת ישראל פועלת רבות למען ניצולי השואה, יחד עם זאת אסור לנו להבדיל בין ניצולי שואה וחובה עלינו להתייחס לכולם באופן שווה ולוודא שכל אחד ואחת מהם מקבלים את זכויותיהם, מקבלים בזכות ולא בחסד, מקבלים ולא מתחננים.
אנחנו חייבים לדאוג להשבת הרכוש לניצולים ולבני משפחותיהם, לקהילות ולעם היהודי ולמדינת ישראל מדינתו. לפעולות שעושה מדינת ישראל יש משמעות גדולה מאוד בתהליך השבת רכוש זה.
הנאצים בנו את המחנות על בסיס שלילת האמונה ורמסו ברגל גסה את מושג האהבה ואיתו כל ערך אחר שעושה אותנו אנושיים. 75 שנים אחרי אנו בוחרים בחיים, בטוב, בתקווה.