תסריט לא הכי קוהרנטי. נשים קטנות
תסריט לא הכי קוהרנטי. נשים קטנותצילום: באדיבות א.ד. מטלון ופורום פילם

מתברר שיוקר המחייה יכול להביא אנשים לכתוב יצירות מופת. את הקלאסיקה האלמותית 'נשים קטנות' כתבה לואיזה מיי אלקוט כשהייתה בת 34 בלבד, מתוך דוחק כלכלי עגמומי משהו.

הפרויקט שהכניס אותה לפנתיאון החל כניסיון ספרותי כושל שכמעט נגנז, ורק המוטיבציה של המו"ל העיקש מנעה מהסופרת הצעירה להשליך אותו לאש בייאוש. הסצנה של שריפת כתב יד, אגב, תשמש מוטיב חוזר בסרט 'נשים קטנות' גרסת 2020, כאקט של כעס והרמת ידיים מול המציאות הכואבת.

הכתיבה, ואיתה ההמחזה והמשחק, משמשים את בנות מארץ', הלוא הן הנשים הקטנות המפורסמות, כבריחה ממציאות של עוני, וגם כפלטפורמה לעתיד טוב ומבטיח. אז אם ההשראה היא הדבר הכי בולט בספר, לא פלא שגם יוצרי הסרט המדובר הרשו לעצמם תסריט לא הכי קוהרנטי. הרגש הוא הערך המוסף ב'נשים קטנות', וזה אכן בא לעיתים על חשבון הבנת סדר ההתרחשות ורצף האירועים. לפעמים זה אכן גורע מההנאה, אבל המשחק המצוין והתפאורה המדהימה מחפים על זה די בקלות.

'נשים קטנות' נכתב במקור כספרות נשים פופולרית, דבר שהצליח מאוד בשעתו, והפך את לואיזה מיי לסופרת נחשבת בארצות הברית של אמצע המאה ה-19. הרומן שנכתב בשיאה של מלחמת האזרחים מביא את קורותיהן של מג, ג'ו, בת' ואיימי – בנות צנועות וחסודות שמשתמשות בדמיונן כדי לגבור על העוני החומרי שאליו הן מתקשות להתרגל. את המופעים שהן מעלות בעליית הגג באמצעים הדלים שברשותן הן לוקחות ברצינות רבה ומשקיעות בהם זמן ומחשבה. לכל אחת יש אומנם תפקיד, אבל מי שלוקחת את מרכז הבמה היא ג'ו השאפתנית והמרדנית, שהיא גם הראש שמאחורי המחזות וגם השחקנית הכי תיאטרלית מביניהן.

ג'ו היא הגיבורה של הסרט הזה. היא מתחילה אותו וחותמת אותו, והיא גם הציר שסביבו נעות כל הדמויות בעלילה. ג'ו היא המוזה החיה בקרב בנות מארץ' הביישניות וטובות הלב, והיא גם ההשראה לחיים של יוזמה נשית בעידן של נשים פסיביות שרק מהנהנות ב"כן" ו"הן" כלפי אדונים מכובדים.

בכלל, יותר מש'נשים קטנות' מביא את עולמן שלו מי שנאבקות בתמימות רומנטית בקשיי הקיום, הוא מציג את מצב הנשים לפני עידן השוויון – מצב די עגום שקשה להסתכל עליו בגעגוע. פיה מפיק המרגליות של דודה מארץ' הנרגנת (מריל סטריפ) לא פוסק מלהגיד השכם והערב את האמת המרה שאין עליה עוררין: נשים לא יכולות ולא תוכלנה לדאוג לעצמן.

עתידה של האישה, אם לשבט של עוני או לחסד של עשירות, תלוי מכול וכול בבעל. הבעל הוא התקווה היחידה והאחרונה, ובלעדיו תישאר האישה אבודה ובודדה, כאשר אסונה הוא לא רק חברתי אלא בעיקר כלכלי. עתיד כלכלי מבטיח הוא לא רק ערובה לחיי נוחות ומותרות, אלא בעיקר צורך הישרדותי שמקבל משמעות כואבת בעידן של מלחמה בלתי פוסקת.

כל אחת מארבע בנות מארץ' מייצגת מודל שונה של נשיות, כאשר ג'ו היא היחידה שמעזה באמת לאתגר את המושג הזה מהיסוד – מעזה ומצליחה. 'נשים קטנות' הוא קלאסיקה מופתית שמעלה תמונת מצב של מה שהיה ואיננו עוד, אבל העובדה שנשים היום רחוקות מלהיות קטנות לא גורעת כהוא זה מהסרט.