כמו עם ישראל כולו ראינו גם אנחנו בתנועת הריבונות את ההצהרות העולצות שעלו מוושינגטון עם פרסום עיקרי "דיל המאה" של נשיא ארצות הברית. ראינו, שמענו, אבל לא יכולנו להצטרף לרוח השמחה שפשטה גם במחוזות הימין הישראלי.
אכן, המונח ריבונות הפך שגור על שפתיהם של מדינאי ישראל ואף על אלה של מדינאי הבית הלבן, ועם זאת לא עת חגיגות היא העת הזאת. זו עת לחשבון נפש עמוק. האם לכך פיללנו כשחתרנו להנחלת חזון הריבונות בציבוריות הישראלית ובהנהגה הישראלית?
לו היו הדברים נשמעים רק מפיו של נשיא ארצות הברית, ניחא. כמי שרואה את עצמו מתווך בין ישראל והערבים, סביר וצפוי היה שידבר על ריבונות ישראלית מחד ומאידך על מדינה פלשתינית. מימיו הראשונים בבית הלבן הזכירו לנו שוב ושוב שהאיש הוא איש עסקים, וכך נוהגים אנשי עסקים - מוצאים תוואי שיפייס את שני הצדדים. אבל כאן לא מדובר על עסקה או דיל. כאן מדובר על ארץ ישראל, על מולדתנו, ועל אמא-מולדת לא עושים עסקים.
אבל לא רק טראמפ דיבר על הקמת מדינה פלשתינית, ויהא גודלה אשר יהא, אלא גם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ראינו אותו מונה את יתרונותיה של התוכנית, אך מזכיר בקולו גם את תכליתה הטראגית - מדינה פלשתינית. בפנותו לנשיא האמריקני אמר נתניהו: "תוכנית השלום שלך מציעה לפלשתינים דרך למדינה בעתיד". תוכנית כזאת אינה יכולה להיות בשום פנים "תוכנית מצוינת לישראל", כפי שהגדיר אותה נתניהו.
אנו שומעים גם את הקולות הקוראים לנו לראות את החיוב, להחיל את הריבונות ולסמוך על סרבנותם הסדרתית של הערבים. גישה זו היא גישתו של הסוחר, לא של האידיאולוג. האם נתלה את יהבנו הציוני, את חלום הדורות לשוב לכל מרחבי ארצנו, בגחמת ליבו של מנהיג ערבי סרבן או ותרן? האם בשם התקווה לסרבנות ערבית נעצום עיניים מכך ש"את ארצי חילקו"? מאותו טעם לא נעסוק כאן בסכנותיה הביטחוניות של המדינה הפלשתינית, כי גם אם יימצא להן מענה לא נוכל לקבל את קריעתה של הארץ וחלוקתה. לא נוכל לקבל את שקר קיומן של זכויות לאומיות לעם אחר על ארצנו שלנו. כל התפשרות וויתור שכאלה מתפרשים כהודאה ישראלית בכזב הערבי שכובשים אנו.
לנוכח כל זאת תמשיך תנועת הריבונות לפעול גם בעתיד לזעוק את זעקתה של ארץ ישראל ולהשמיע את קולם של אוהביה. על מולדת לא עושים דילים. על מולדת מחילים ריבונות.