פעם אני צריך מחק, פעם עיפרון, ותמיד אותו התהליך: לעמוד בתור הארוך של כל המאבדים והמחזירים, לבחור מה שאני צריך, לחתום שלקחתי או אם אני מחזיר, ולנסות למצוא את דרכי החוצה במעבר מלא התלמידים שמחכים גם הם למחקים או לעפרונות. מזל שדורון לומד איתי בכיתה. התור מתקצר כששולחים לו באמצע השיעור פתק, והוא יודע מה הוא צריך להכין לי.
בכל הפסקה דורון עומד ליד השולחן עם הציוד שהביא מהלוקר, מסדר את מה שילדים מחזירים, מחלק כלי כתיבה למי שצריכים, מחתים ומוחק ברשימה המסודרת שביומן. מתי הוא בעצמו יוצא להפסקה? מתי יש לו זמן להתאוורר בין השיעורים? כנראה שאף פעם. למה הוא עושה את זה? אני לא מבין.
כשיצאנו לטיול ישבתי ליד דורון באוטובוס. נדיר שיש אפשרות לדבר עם דורון. תמיד הוא כל כך עסוק, ופתאום היה לי אותו רק לעצמי בזמן הנסיעה. "גם אני, כמוך, איבדתי חפצים כל הזמן" ענה דורון לשאלתי, "התרגלתי שעיפרון בא ועיפרון הולך. הייתי מאבד, ומשלים את החסר עם עפרונות שהייתי מוצא. אפילו לא חשבתי לנסות להחזיר אבידה. הרי כל העפרונות נראים אותו הדבר, וכמו שאיבדתי ככה מצאתי. עפרונות, מחקים, מספריים. מאבד ומוצא ומשתמש. מסדרונות בית הספר מלאים בחפצים זרוקים, ורק צריך להרים ולקחת.
"פעם מצאתי מחק גדול במיוחד, שמחתי מאוד. מחק גדול כזה לא מאבדים כל כך מהר, וכשלגדי, שישב אז לידי בשולחן, היה חסר מחק, לא חשבתי פעמיים, שברתי אותו לשניים ועדיין לשנינו היה מספיק. יום שלם השתמשנו שנינו, כל אחד בחלק המחק שלו. זה באמת היה מחק מצוין וגדול, וחשבתי לי שאולי אצטרך לשבור אותו לעוד כמה חלקים אם ארצה להכניס אותו לקלמר. כשיצאתי באותו יום מהכיתה, ראיתי את רואי מכיתה ג' עובר בריצה במסדרונות. העיניים שלו היו תקועות ברצפה והוא כמעט התנגש בי. 'לאן אתה רץ?' שאלתי אותו. הקול של רואי רעד. הוא בקושי הצליח להוציא את התשובה מהפה בלי לבכות. הוא אמר שהוא לא רוצה לאחר להסעה, אבל הוא חייב למצוא את המחק שאיבד. בלב חושש ביקשתי שיתאר את המחק, ועם כל מילת תיאור מייבבת שיצאה לו מהפה הבנתי שהמחק שהיום שברתי לחתיכות היה המחק שלו.
"כאבה לי הבטן מרוב רגשי אשם. ליוויתי אותו להסעה ואמרתי לו שהמחק שלו בטח במזכירות, ומחר יהיה כדאי לבדוק שם. כל אחר הצהריים הסתובבתי בחנויות לכלי כתיבה כדי לחפש מחק כמו זה שמצאתי, כמו זה שרואי איבד. לא יכולתי להשיב לו את המחק שלו בחתיכות. חנות אחרי חנות, חיפשתי ולא מצאתי. כשהערב התחיל לרדת מצאתי את עצמי עומד ליד חנות מתנות שהייתה ממש רחוקה מהבית שלי. אחרי צעידה של יום שלם כבר הייתי עייף. גם בחנות ההיא לא מצאתי את המחק. חזרתי עייף הביתה. סיפרתי להורים שלי בבכי את כל מה שקרה וישבנו יחד לחפש מחק כזה באינטרנט. באותו לילה אבא שלי הסיע אותי למישהו שאמר שיוכל להשיג לנו מחק כזה. שילמתי על המחק את רוב דמי הכיס שלי.
"למחרת הבאתי את המחק לרואי. הוא בחן אותו בחשדנות מכל כיוון ולקח אותו בשתיקה. מאז כל חפץ שאני מוצא - אני מביא לגמ"ח שלי. שמת לב שיש סלסילת השבת אבידה? אם לכלי הכתיבה יש סימנים מיוחדים - אני שם אותו בסלסילה, כדי שהמאבד יוכל לקחת. אם לא - אני דואג שכולם יוכלו ליהנות וגם יהיו מספיק אחראיים כדי לשמור ולהחזיר".