וגילו ברעדה

אדי האלכוהול בבר החגיגות שפתחו בימין עם השקת תוכנית טראמפ-נתניהו, שבו בוודאי הוגש יין משובח מתוצרת יהודה שומרון, השכיחו את העובדה שבתוך הררי הדבש שמרעיף נשיא ארצות הברית על ישראל חבויים גם כמה עוקצים.

במבט רחב התוכנית שהוצגה השבוע בבית הלבן משנה את כיוון ההיסטוריה. אחרי שנים של תביעה בינלאומית מישראל לתת ולתת, סימן השאלה הפעם מופנה אל הפלשתינים. נשיא ארצות הברית מדבר על הכרה מיידית בריבונות ישראל על כל היישובים ביו"ש, מדינות אירופה כמו בריטניה וצרפת מברכות, ואפילו מדינות ערב לא ממהרות לדחות על הסף.

זה הישג מדיני כביר שהוא תוצאה משולבת של הממשל הכי פרו-הישראלי שישב בוושינגטון אי פעם, עם נשיא שהוא גם חבר אמת של ישראל וגם מסוגל לחשוב מחוץ לקופסה באופן יוצא דופן, וגם של עבודה מדינית מאומצת של בנימין נתניהו. אבל אפשר להרגיע מעט את מינון השמפניה והזיקוקים.

התמיכה האוטומטית והבלתי מסויגת של חלקים נרחבים בימין הישראלי בתוכנית שסופה - גם אם באופן הצהרתי בלבד ואחרי רשימת תנאים בלתי אפשריים - הקמת מדינה פלשתינית, מלמדת שלא רק השנאה לנתניהו מקלקלת את השורה אלא גם האהבה. אל מול המפה המשופרת שהציגו טראמפ ונתניהו, רבים מדובריו הבולטים של המחנה הלאומי האידיאולוגי איבדו את היכולת להציג עמדה מורכבת. לברך על שינוי המגמה, על הריבונות המיידית ועל העיקרון לפיו לא ייעקר אדם מביתו, אבל להסתייג מההצהרה העקרונית שחלוקת הארץ עדיין אפשרית ומקובלת.

רשימת הדרישות שהוצבו בפני הפלשתינים כתנאי בדרך למדינה משלהם, כמו הכרה בישראל ובירושלים הבירה, פירוק חמאס ופירוז הרצועה, אומנם קוברות באופן טקטי את רעיון המדינה הפלשתינית, אבל התוכנית ממשיכה לקיים אותו חי באופן מלאכותי מבחינה הצהרתית. הביקורת על כך אינה חמוצה ואינה מחמיצה את גודל השעה, אלא משמרת לצד ההתנהלות הפרגמטית גם את עמוד השדרה הרעיוני של נאמני הארץ. בניגוד לאינסטינקט שמבקש לא לקלקל לנתניהו את ההישג המכובד, דווקא התנגדות מדודה מבית תסייע לו. גם בתמרון הפוליטי בישראל, אבל גם בשיווק התוכנית בעולם.

לעבור בכנסת

יתרונה הבולט של התוכנית הוא התשלום המזומן שמקבלת ישראל - סיפוח הבקעה והיישובים, תמורת מחיר עתידי ומעורפל - משא ומתן להקמת מדינה פלשתינית שבירתה במזרח ירושלים. אלא שספק רב אם התשלום אכן יהיה במזומן. נתניהו הבטיח שיביא את החלת הריבונות המלאה להצבעה בממשלה כבר ביום ראשון הקרוב, אבל לפי כל הסימנים ההצבעה תידחה לפחות בשבוע אחד.

האינטרס הפוליטי האמיתי של נתניהו הוא לקדם את המהלך בשתי פעימות: מתאבן אחד לפני הבחירות, ומנה עיקרית, שתעודד את בוחרי הימין לנהור לקלפיות, מיד לאחריהן. אלא שכל מהלך בימים שלפני הבחירות ייתקל בקשיים משפטיים. לנתניהו יהיה מאוד נוח אם מנדלבליט, שהתנגד השבוע לפסילתה של היבא יזבק מבל"ד חרף דברי ההלל שקשרה למחבלים, וגם בחר להגיש נגדו את כתב האישום ביום שבו השיק את התוכנית המדינית, יהיה חתום גם על חוות דעת לא פופולרית שלישית הקובעת שהממשלה מנועה מלקדם את המהלך בתקופת הבחירות.

אבל לא צריך להמתין לחוות דעת של המשפטנים כדי להבין את המורכבות מבחינה ציבורית: הצגת התוכנית ערב הבחירות לציבור טרם יצעד לקלפי היא מהלך רצוי וראוי, אבל הסיפוח עצמו, שהמתין 52 שנים, יצטרך להמתין עוד חודש וחצי, עד שישראל תשלים את התהליך הדמוקרטי שנמצא כעת בעיצומו. הרצון לנצל את ההזדמנות כדי להגשים את חלום הדורות ברור, אבל גם בחודש הבא טראמפ יישב בבית הלבן, ומהלך כזה דורש הסכמה לאומית ומנדט מהציבור.

ממשלת מעבר שהייתה מבקשת לקדם נסיגה ערב בחירות הייתה נתקלת בזעקה גדולה ומרה מימין, ובצדק. ממשלת נתניהו הנוכחית היא ממשלת מעבר שירשה ממשלת מעבר אחרי שפעמיים ברציפות לא הושבעה בישראל ממשלה שקיבלה את אמון הכנסת. היא חיה על אדי הדלק של ממשלה שהושבעה ב-2015 ולא הצליחה לקבל אמון מחודש במליאה. לעומתה הכנסת ה-22 היא כנסת נבחרת שמייצגת ומשקפת את רצון העם העדכני נכון לספטמבר 2019, ולכן הסמכות המוסרית והציבורית שלה גבוהה יותר, והיא המסלול הנכון להתקדם בו אם רוצים לקבע את המהלך עוד לפני הבחירות. ליברמן כבר הודיע שיתמוך, מה שמבטיח רוב של 63 ח"כים, וזה עוד לפני שכחול לבן הועמדה במבחן.

הסנדול של גנץ

בתוך המדיניות הגדולה הייתה השבוע גם הרבה פוליטיקה קטנה. אין ספק שעיתוי השקת התוכנית ערב הבחירות נועד לסייע לבנימין נתניהו. הוא היה שותף מלא בכתיבתה, וגם מועד הפרסום נקבע בהתאם ללוח הזמנים שלו. כשסדר היום איים לנדוד להסרת החסינות, בא החבר טראמפ והניח על השולחן את החלת הריבונות.

המארב המושלם היה כשבמקום להזמין את שני הצדדים המקובלים בדרך כלל בפסגות מדיניות כאלה – הישראלים והפלשתינים, הבית הלבן שיגר הזמנות לשני הניצים כאן בישראל – נתניהו וגנץ. המטרה הפעם לא הייתה לייסד מדינה פלשתינית, אלא להקים ממשלת אחדות ישראלית, בתיווך אמריקני. לרגע אחד נדמה היה שגנץ הצליח לחמוק מהפינה שנתניהו תמרן אותו אליה כשהשיג פגישה אישית ונפרדת עם דונלד טראמפ, שהגדיר אותו ״אדם שעובד קשה מאוד כדי להיות ראש ממשלה במערכת הבחירות הארוכה ביותר אי פעם״, אבל בדיעבד התברר עד כמה עמוק הוא סונדל.

עצם ההודעה על התוכנית מכריחה את כחול לבן לנקוט עמדה עקרונית בנושא מהותי שהוא לא "כן ביבי-לא ביבי". המפלגה שקיבצה קצוות פוליטיים שונים תחת מכנה משותף של הדחת נתניהו מוצאת את עצמה משותקת. האגף הימני נאלם ונעלם, האגף השמאלי מתלבט כיצד להגיב, וגנץ, המועמד לראשות הממשלה, שותק במשך יממה מול החבילה המדינית הטובה ביותר שהוצגה לישראל. "רק לא ביבי" זו לא תוכנית עבודה שתאפשר לגוף פוליטי להתנהל בשגרה, בטח לא אם הוא מתיימר לנהל את המדינה ולהוביל תהליכים.

בסקרים הפנימיים רואים שגם קהל הבוחרים של כחול לבן מפולג. חלקו תומך בסיפוח מיידי, האחרים מסתייגים ממהלך חד צדדי. כל עמדה שיביע גנץ עלולה לעלות לו בדימום קולות משמעותי והקטנת המפלגה. אחרי הדברים שאמר לנשיא ארצות הברית בתוך החדר, הוא יתקשה מאוד לתקוף את התוכנית מחוצה לו. הסכמה מלאה לקו של נתניהו תהפוך אותו לצל חיוור של מנהיג הליכוד.

הפגישה הנפרדת שביקש נועדה בדיוק כדי למנוע את העמדתו כניצב בהופעה של נתניהו, אבל התוצאה מחקה אותו סופית. נתניהו המתין שגנץ יעלה על המטוס חזרה לישראל בדרכו לדיון בהסרת החסינות, ורק אז, כשיו"ר כחול לבן כבר גבוה באוויר, הודיע נתניהו שהוא מוותר עליה ביוזמתו וגנץ נחת בישראל כדי לראות בטלוויזיה את נתניהו חוגג בוושינגטון לימינו של טראמפ, יודע שהמקום שמצידו השני של הנשיא יכול היה להיות שמור לו.

מחסום משולש

חמש שעות וכמעט עשרת אלפים קילומטר הבדילו בין הגשת כתב האישום "מדינת ישראל נגד בנימין בן בנציון נתניהו" בירושלים ובין הצגת תוכנית המאה בוושינגטון. נתניהו ניצח בקרב על הליין-אפ, והסוגיה המשפטית ההיסטורית נדחקה לירכתי המהדורות מפני החדשות המדיניות. אחרי יותר מחצי שעה של דיווחים ופרשנויות הגיע גם הדיווח הקצר על כתב האישום שהוגש לראשונה בישראל נגד ראש ממשלה מכהן.

בדף הפייסבוק שלו הוא זעק במר על התזמון, אך בליבו שמח. אם כבר לחטוף כתב אישום, עדיף ביום שאיש לא יזכור זאת. זה נראה כמו עוד תמרון תקשורתי מוצלח של נתניהו, אבל יש כאן הפסד אסטרטגי כבד. החסינות עמדה בלב תוכניותיו הפוליטיות והמשפטיות של ראש הממשלה. מהלכים פוליטיים דרמטיים נגזרו ממנה, טקטיקה משפטית התבססה עליה, אבל האסטרטגיה קרסה בשלושה שלבים: איווט ליברמן הודיע שיתנגד, היועמ"ש של הכנסת אייל ינון החליט לאפשר את כינוס המליאה ויו"ר הכנסת אדלשטיין לא השתמש בסמכותו כדי לבלום את הדיון.

אחרי שהדי התוכנית ישקעו, קבלת הפנים לנעמה יששכר תחלוף וישראל אפילו תכריז על ריבונות ביו"ש, בנימין נתניהו עדיין יהיה נאשם בפועל. גם אם ינצח בבחירות תמתין לו משוכה משולשת: הנשיא, היועמ״ש ובג״ץ, שיצטרכו כל אחד בתורו לשקול האם ניתן להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מי שהוגש נגדו כתב אישום. סוגיה שהייתה תיאורטית ותהפוך מעשית ביותר. גם אם יצלח את כל אלו, בהתאם לחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן במקביל לניהול משפט עד פסק דין חלוט, המשמעות תהיה טיפול בענייני המדינה בלילות ודיונים מייגעים בבית המשפט המחוזי בימים. גם אדם מוכשר באופן יוצא דופן כמו בנימין נתניהו יתקשה לנהל את המדינה על ציר בלפור-סאלח א-דין.

לתגובות: 2sherki@gmail.com