17 שנים להתרסקות "קולומביה"
"אנחנו בחלל, מחזה מדהים"

אל"ם אילן רמון ז"ל תיאר ביומנו האישי את רגעי השיגור של המעבורת, 15 ימים לפני התרסקותה מעל מדינת טקסס.

מיומנו של אל"ם אילן רמון ז"ל , ו' בשבט תש"פ

"אנחנו בחלל, מחזה מדהים"-ערוץ 7
אילן רמון ז"ל
פלאש 90

שיגור!

לא, לא האמנתי. עד רגע הצתת המנועים עוד פקפקתי. אמנם בימים האחרונים, ובמיוחד מאז שהותנו בבידוד בקייפ, כבר הרגשנו כולנו שזה אמיתי. ובכל זאת, לא האמנו.

בוקר השיגור. אריזת תיקים אחרונה, ארוחת הבוקר המסורתית האחרונה על גבי כדור הארץ, לבישת חליפת הלחץ, ויורדים. נפנופי ידיים אחרונים, מבט אל ה"קולומביה" הנישאת זקופה, מבריקה ומוכנה למעלה. בהצלחה.

עולים במעלית, החדר הלבן, כרטיס עלייה למעבורת, ונקשרים לכיסא. בשמונה ורבע אני כבר מוכן, החבר'ה נקשרים אחד-אחד, בדיקות קשר בקצב גבוה. הזמן עובר לו ועדיין חוששים. תקלות טכניות תמיד היו. שסתום לא נפתח. נזילה פה, נזילה שם. הכול עוד יכול להיות.

הזמן זוחל בעצלתיים. עוד אין התרגשות. אנחנו לבד. מייק מנמנם לו בכיסא. השעון מגיע ל-T-20 ונעצר לעשר דקות. האם נעבור את הקטע הסופי הזה? ואז: GO GO GO GO... כולם GO.
אתם יוצאים עכשיו אל הגג. הזמן רץ עכשיו פתאום מהר. ווילי מניע, מורידים משקף, חמצן. שתי דקות. עכשיו מתחילים להתרגש. זה הולך לקרות!

1,2,3,4 - הרעידות חזקות, איזה עוצמה!

בבת אחת אנחנו "נעצרים"

אנחנו בחלל!

איזה שיגור! הכול נראה מהר כל כך. אנחנו מתחילים לשחרר רצועות, מורידים קסדות, קמים מהכיסאות. זה מדהים.

הזזות ראש איטיות. הכול כמו מכונה משומנת. כל אחד עושה את עבודתו, אבל הפעם בריחוף. הרגשה כאילו מאבדים שיווי משקל כל הזמן. כאילו נופלים. אין שליטה על הגוף, אבל ממשיכים לתפקד. השעות הראשונות בחלל נוקפות כשאנחנו עושים את מה שזמן כה רב ופעמים כה רבות התאמנו לקראתו בסימולאטורים.

אני מתפנה לעלות מעלה ורואה בפעם הראשונה מחזה מדהים. איזו אטמוספירה דקיקה.

אנחנו בחלל!

(באדיבות אתר חיל האוויר)