פרק שחור - ביקורת סרט

הסרט 'הארייט' פותח צוהר לתקופה אפילה שהתרחשה רק לפני 150 שנה

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , י"א בשבט תש"פ

להציג את דמותה של אישה מרשימה. הארייט
להציג את דמותה של אישה מרשימה. הארייט
צילום: באדיבות Tulip Entertainment

"אלוהים הראה לי את העתיד, ובעתיד העם שלי חופשי". המשפט הזה לא לקוח מתוך 'נסיך מצרים' ולא מדבר על עם ישראל. הוא לקוח מהסרט החדש 'הארייט: הדרך לחופש' ומדבר על עם עבדים אחר, האפרו-אמריקאים, או כפי שהם מכונים לכל אורך הסרט - כושים. ביטויים כמו "שלח את עמי" ו"הארץ המובטחת" משובצים גם הם בסרט לרוב, ולצד דמותה של הגיבורה, שמכונה בשם מוזס ובאקט הרואי מובילה את צאן מרעיתה אל הנהר, מזכירים לנו את הסיפור המקראי.

הדמיון אינו מקרי. הסרט שביימה קאסי למונס מבוסס על סיפור אמיתי, והוא מציג את חייה של הארייט טאבמן. אם השם לא מצלצל לכם מוכר אתם בוודאי לא היחידים, וזוהי בדיוק העוולה ההיסטורית שהסרט בא לתקן. מדובר בשפחה שנמלטה מארצות הדרום אל הצפון הבטוח, ואז חזרה מיוזמתה פעם אחר פעם כדי להוביל עוד ועוד מאחיה אל החופש. אישה שסיכנה את חייה כמרגלת בשורות האיחוד (מדינות הצפון) במלחמתו נגד הקונפדרציה (מדינות הדרום), ואם לא די בכך, גם קצינה ומצביאה שהובילה כוח של 150 לוחמים אל הקרבות. אישה מרשימה ללא כל ספק, שרבים, ובכן, פשוט לא שמעו עליה מעולם.

"למה לא התנגדתם?" גם היא שאלה שנשמעת לנו מוכרת, והסרט נותן עליה תשובה מעט מורכבת. מצד אחד הארייט ועוד רבים כמוה שבוחרים לברוח ולהילחם, ומצד שני בעלה לשעבר, אחותה רייצ'ל ועוד רבים כמוהם שמעדיפים להוריד את הראש ולשתוק. להתחתן עם מי שהאדון מרשה, לעשות מה שהוא אומר ולחטוף את המכות. "לא כולם יכולים לברוח", אומרת רייצ'ל להארייט, "אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים בשביל לשרוד".

הארייט מתקוממת נגד הגישה הזאת, מכריזה פעם אחר פעם "חירות או מוות" ומובילה את עצמה ואת בני עמה אל פתחה של תקופה חדשה. הסרט לא מהסס לנקוט עמדה, כשהוא מראה כיצד כל מי שהלך עם הארייט בדרכה המסוכנת נשאר בחיים, בעוד שאלו שבחרו לטמון את הראש בחול הם אלו שמתו - או כפי שקוראים לזה בסרט: "יצאו להיפגש עם חברו הטוב של העבד – מלאך המוות".

זווית מעניינת נוספת שהסרט נותן היא נקודת מבטם של אנשי הדרום, שלרוב אנו חושבים עליהם בשיפוטיות, ובצדק. בני אדם לא נועדו להיות רכוש של בני אדם אחרים, נקודה. אבל אם זה כל כך ברור לנו ולתושבי ארצות הצפון, איך הם לא ראו את זה? הם לא רצו לראות? הדרומיים בסרט אומנם מוצגים כאנשים אכזריים, אך גם כאנשים שהעולם שהכירו מתערער מול עיניהם. הרכוש שאבותיהם הורישו להם פתאום דורש חופש, והדבר מתבטא באופן ישיר בפגיעה בפרנסה שלהם. "מעמדנו בקהילה נמדד לפי מספר השחורים שיש לנו", מוחה נחרצות אישה לבנה, ובתפיסה שלה היא צודקת. הדרומיים בסיפור רואים את עצמם כקורבנות, ודורשים מהצפון לפצות אותם בדמות חוק הסגרת העבדים, והצפון אכן מסכים.

אין ספק כי מדובר בפרק אפל בתולדות ימי החברה המערבית הנאורה, ואולי זו הסיבה שהיא כל כך התאמצה שנשכח אותו. כי זה היה לא מזמן, וזה היה לא רחוק. ממש פה, לפני 150 שנה, באמריקה, החצר הקדמית של הציוויליזציה המערבית.

יש בקולנוע לא מעט סרטים כיפיים, 'הארייט: הדרך לחופש' הוא לא אחד מהם. מדובר בסרט ישיר ולא מתחנף, שעושה עבודה מעולה בהנגשה של מאורעות שאסור שיחזרו, ולא מפחד להעמיד את האמת ההיסטורית ישר בפנים. לכו לראות, אתם חייבים את זה לעצמכם.