יש לזה טעם

"גם אני חרד"ל גאה", הכריז על עצמו שר הביטחון ויו"ר ימינה נפתלי בנט אך לפני שבוע, בעקבות הקמפיין של כחול לבן.

בנט תיאר את עצמו כדתי הלייט הקלאסי ואז הוסיף: "אני אוהב את החרד"לניקים אהבת נפש ומעריץ את מסירות הנפש שלהם. כי מי הם באמת? הם אנשים שהחליטו להקדיש את חייהם לאידיאלים, לתורה, לעם ישראל. ולשלם מחיר אישי כבד. לומדים תורה, משרתים בצה"ל, לא משנים כל יומיים את דעתם בגלל איזה סקר חדש. לדעתי 90% מתורמי הכליות האלטרואיסטים בישראל הם חרד"לים, וכשאתה שואל אותם מה מניע אותם למעשה כל כך אצילי, הם משפילים עיניהם בביישנות כי עבורם הצלת חיים זה בכלל מובן מאליו".

בנט ליטף בשבוע שעבר את החרדים הלאומיים, למרות שבמהלך השנה החולפת, מסיבות פוליטיות או אחרות, לא היסס לתקוף אותם. בכלל, הענף החרד"לי של הציונות הדתית מושמץ לא מעט, בתוך המגזר פנימה. טוענים כלפיו שהוא גורר את בתי הספר, תנועות הנוער והתרבות הדתית להקצנה ולהפרדה, אחרים טוענים שהחרד"לים דווקא מתבדלים.

מול אלה ואלה יש הטוענים שהם בכלל מיושנים ולא רלוונטיים. האמת היא שגם התשבחות וגם הטחת ההאשמות נעשות מתוך נקודת מבט כוללנית ולא מדויקת. בתוך המושג הגדול שנקרא חרד"ל יש תת-זרמים. לא כולם אוחזים באותה אידיאולוגיה ובאותן השאיפות, ולא כולם חולקים את אותה דרך חיים.

שיטת המגירות

מי בכלל המציא את המושג חרדי לאומי? מאז תום מלחמת לבנון הראשונה ועד לפני עשור כונתה תנועת הנוער עזרא "התנועה לנוער החרדי-לאומי". לפני עשר שנים החליטה התנועה לשנות את הכינוי הזה ולמתג את עצמה כתנועה לנוער תורני לאומי. אנשי עזרא הרגישו שהמילה חרדי איננה מתאימה להשקפתה. הרב יוסף וייצן מפסגות, אז רבה של התנועה, אמר לפני ההצבעה שהמושג "חרדי" מדגיש את הסגירות, הצבת הגבולות, הפחד וההצטמצמות, ואילו המושג "תורני" מדבר על האור ועל התורה במובנה הרחב.

עזרא לא הייתה היחידה שהסתייגה מהכינוי הזה. אצל התנועה השכנה, בני עקיבא, השתמשו במושג הזה עוד קודם. היה זה כינוי גנאי שהומצא כדי לנגח את הקבוצה בתנועה שמרדה בתבנית נחל-גרעין-קיבוץ והחלה ללכת לכיוון תורני. הכינוי "חרדי לאומי", מתברר, הומצא עוד בשלהי שנות ה-70.

גם החוקרים לא יודעים מי חתום על הסלוגן. ייתכן שהיה זה יחזקאל כהן, שמאוחר יותר ייסד את תנועת נאמני תורה ועבודה. פרופ' אמנון שפירא, איש הקיבוץ הדתי שהיה מזכ"ל בני עקיבא בשנות ה-80, אמר באותה תקופה: "רצינו מפד"ל ויצא חרד"ל". "גם אם שפירא לא המציא את המושג, זה הדימוי שעמד לו בראש", אומר יאיר שלג, עיתונאי וחוקר בתוכנית דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "הוא בעצם רצה לומר שהמפד"ל הייתה אמורה להיות גשר, אבל הנה יצא משהו קיצוני".

"יש כאן שתי סיסמאות מנוגדות", אומר פרופ' אמנון שפירא ומסביר את חריפות הביטוי. "החתם סופר אמר 'חדש אסור מן התורה'. הוא הקפיא את היהדות, והרב קוק אמר 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'. אם אתה מתכוון לחרדי במובן ההיסטורי, אתה לא יכול להיות תלמיד של הרב קוק. ההגדרה הזאת של הקפאת העולם מתנגדת לאמירת חז"ל שאין בית מדרש בלא חידוש". פרופ' שפירא מוסיף ומבהיר שבאותן שנים, על אף הוויכוחים הלוהטים ולפעמים אף קשים שהיו בין חברי התנועה על דרכה, שני הצדדים כיבדו זה את זה ומעולם לא הייתה ביניהם יריבות או איבה אישית.

נהוג לחשוב שהמושג חרד"ל הפך היום למושג תיאורי, כמעט ניטרלי, אבל הסוציולוג ד"ר חנן מוזס, שמלמד במכללת הרצוג, מסביר שיש לא מעט אנשים שמסתייגים ממנו. "ההגדרה חרד"ל בעייתית בעיני חלק מהאנשים, כי הם לא מתלהבים מהזיהוי עם החרדים". מהסיבה הזאת משנים במחקרים את ההגדרה העצמית מ"חרדי לאומי" ל"תורני", או "תורני לאומי". ההגדרה הזאת מתאימה יותר לרוב הנשאלים, למרות שראשי תיבות שייגזרו ממנה, אפילו בתוספת קורטוב יצירתיות, לא יפיקו שם עצם מעניין וקיים כמו חרד"ל. לדברי ד"ר מוזס, אנשים בכלל וצעירים בפרט מסתייגים היום מהגדרות וממגירות. "הם גם הולכים עם כיפות שלא מגדירות אותם. כל אחד רוצה להיות 'אני'. זהו מבט פוסטמודרני".

אז איך מגדירים חרדי לאומי במחקרים? איך יודעים מי נכנס תחת הכותרת הזאת? "להתנהגות הדתית יש השפעה רבה על ההגדרה. תפילות, הציר של מעורב-נפרד, שמיעת שירת נשים, חשיפה לתרבות הפנאי. הסוגיה של מעורב- נפרד מביאה אותנו אל הפמיניזם והיחס אליו, והסוגיה של היחס לתרבות החילונית היא בעצם מה אתה מכניס אליך הביתה. חרדים לאומיים יאזינו לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה, אבל רוק יהיה אצלם קו אדום. בנוגע לאופן בילוי הם לא ייצאו לפאב, למשל".

פרט להגדרה של ההתנהגות, קיימות העמדות. "אתה יכול לתת לאדם רשימה של רבנים. כשאדם בוחר את רבו, אתה יודע לאן הוא שייך". כמובן שלא תמיד יהיה תיאום מוחלט בין מורה הדרך להתנהגות של האדם בפועל, אבל יש לו דמות, לפיד שהוא הולך אחריו ושואף אליו.

הלכה מול טהרה

פרופ' אשר כהן מתאר תקופה ארוכה שבה הוגיע את מוחו בניסיון לשרטט דגם שממנו יובן מי הם החרד"לים. ציר אחד הוא ציר ההקפדה על ההלכה, אבל הוא הרגיש שמשהו פה חסר. "הסתכלתי על הרבנים. אמרתי: הרב ליכטנשטיין, למשל. איש לא יכול לומר שהוא לא הקפיד על קלה כבחמורה, כמו הרב צבי טאו, רבע שעה נסיעה ממנו. אבל הוא לא חרדי לאומי". הפתרון שפרופ' כהן מצא הוא הנחת ציר נוסף, אנכי, שבו הוא בוחן את היחס למודרנה. למעלה הוא כותב "יחס חיובי למודרנה", ובתחתית - יחס שלילי. "ואז אני מניח את שני הרבנים על אותו מקום בהקפדה על ההלכה, אבל הרב ליכטנשטיין, שהוא דוקטור לספרות אנגלית ומעודד השכלה מודרנית, מעמד האישה ועוד, נמצא במקום אחר לגמרי על ציר היחס למודרנה".

שני הצירים האלה מאפשרים לנתח סוגיות שנמצאות במחלוקת, כמו לימוד תנ"ך למשל - האם להכניס שיטות מודרניות ללימוד או לא. "המיינסטרים נמצא כמובן באמצע. יש סוגיות שבהן החרד"ל ניצח, כמו סוגיית ההפרדה המגדרית בתיכון. כמעט לא נמצא היום תיכון דתי מעורב לבנים ולבנות".

מנגד יש סוגיות שבהן המיינסטרים הלך לכיוון אחר, כמו סוגיית לימוד תורה לנשים. "אצל הרב טאו", אומר פרופ' כהן, "אפשר לשמוע שמקומה של האישה בבית וזה בסדר שלא תצא לשירות לאומי, אצל הרב ליכטנשטיין לא תשמעי את זה". וכמובן הכול שאלה של מינונים. יש את הטיפוס הטהור, פעמים רבות מדובר ברבנים ומורי הדרך עצמם, ובפועל אנשים מאמצים לעצמם מיקום משלהם על הצירים, לפי האידיאולוגיה האישית ומציאות החיים.

יאיר שלג, שעומד להוציא בקרוב ספר על החרד"לים, מסביר כי יש אוכלוסייה אחרת לגמרי שהכינוי "חרדי לאומי" היה הולם אותה - אנשי פא"י של פעם, חרדים שרצו להתיישב בארץ ושירתו בצבא, וגם החרדים של היום, שמאמצים עמדות לאומיות. אבל הכינוי הנוכחי איננו עוסק בהם. אלא בציונים-דתיים מזן מסוים.

"שתי הקבוצות התורניות-לאומיות הגדולות הן הר המור ומרכז הרב", הוא טוען. בכל אחת מהישיבות לומדים היום כ-600 תלמידים. לכל אחת מהישיבות יש ישיבות-בנות ומפעלים. תלמידי מרכז הרב שייסדו ישיבות נשארו נאמנים לקו של הרב קוק, אך גם ביססו מעמד משלהם וסניפי ישיבות. על אלה נמנים, למשל, הרב זלמן מלמד בבית אל, הרב דוב ליאור בקריות ארבע והרב אליקים לבנון באלון מורה.

גם להר המור יש ישיבות בנות, כמו מצפה רמון ושבי חברון, ומכינות קדם צבאיות כמו עצמונה ועלי. "ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות הוא עד כמה הנושא המחשבתי, האמוני והמיסטי נמצא בשלב התודעה והזהות".

אם נביט על ההיסטוריה הלא רחוקה, נגלה שגם הר המור היא תולדה של מרכז הרב. לפני 22 שנים פרשה ממרכז הרב קבוצת רבנים בראשות הרב צבי טאו. לדברי שלג, עוד טרם הפיצול היה ניתן לראות הבדל ברור בין מי שהיה אז ראש הישיבה רב אברום שפירא לרב טאו. "רב אברום הגיע מהעולם החרדי, ואלמלא היה נישא למישהי ממשפחת הרב קוק הוא גם היה נשאר כזה. לכן הוא התווה כיוון מאוד נאמן להלכה ולא מטאפיזי. בהיותו במרכז הרב הנושא הימני-לאומי גם העסיק אותו, אבל המוקד היה הלכה. בהר המור, עניין הקדושה והטהרה מעסיק אותם לא פחות מהעניין ההלכתי".

כששלג מדבר על טהרה הוא לא מתכוון לטבילת כלים, אלא לקדושתו של האדם. "נזכיר שהפיצול בין הישיבות היה על רקע הקמת מכון להכשרת מורים בישיבה. רב אברום רצה להקים אותו, כדי שהתלמידים יהיו עוד כמה שנים בישיבה ובמקביל ילמדו מקצוע פרקטי שאינו מקצוע חופשי אלא הוא סביב תורה. אבל ברגע שאתה מכניס מכון שיש לו תעודות, אתה צריך לעמוד בסטנדרטים פדגוגיים. לרב אברום היה באותה שעה הכוח לדאוג לכך שלא יילמדו בישיבה דברי כפירה. אבל זה לא הספיק. לתפיסתו של הרב טאו הזהות חייבת לנבוע ממקורות פנימיים ולא חיצוניים. אי אפשר ללמד פיאז'ה, תורה פדגוגית של גוי, בתוך בית המדרש".

ומתיאולוגיה למעשה. איך זה נראה בפועל?

"בתחום הדתי זה הופך את הר המור להיות הרבה יותר קיצונית ממרכז הרב. הדגש על הצניעות הוא דגש מהותי, לא הלכתי, הריחוק מלימודי החול גם כן. זה בולט מול הרב אליעזר מלמד, שמשתייך למחנה התורני-לאומי של מרכז הרב ומעודד את תלמידיו ללמוד מקצועות חופשיים, כי הוא רוצה שהם ישתלבו בחברה".

מצד שני, בתחום הפוליטי היוצרות מתהפכים. "אנשי מרכז הרב מרשים לעצמם להיות יותר קיצוניים במאבק הפוליטי. אפשר לסרב פקודה. בהר המור, לעומת זאת, הממלכתיות וקדושת מדינת ישראל יוצרות עכבות במאבק על הארץ. הרב טאו לא הרשה לתלמידיו לרדת לימית בזמן סיני. בהתנתקות הוא הרשה יותר. אנשים כן הבינו ממנו שסרבנות אפורה מותרת, אך בטח שלא להתעמת עם חיילי צה"ל". התמונות של שר החינוך הרב רפי פרץ עם חיילי צה"ל ביום גירוש עצמונה, שעדיין מכעיסות רבים כל כך, הן תולדה של הגישה הזאת בדיוק.

על רקע הגישה הזאת אפשר להבין, למשל, את הקמת מפלגת נעם. החל מהמהפך של 77' המפלגות הציוניות-דתיות הלכו והפכו את הציר הלאומי-ימני לציר שלהן. "הן מכריזות 'אנחנו ימניות יותר מהליכוד' ולא מדגישות את הנושא הדתי. לא רק בנט, גם אחרים. באה מפלגת נעם ואומרת: זנחנו את תורת ישראל, וחייבים להרים את הדגל הזה מחדש, בעוצמה לא פחותה, ובשלב הנוכחי יש לדאוג לשלמות המשפחה וגם להיאבק ברפורמים".

לדברי שלג, אנשי הרב טאו היו מאחורי כמה וכמה מאבקים שהיה נראה שהם של הציבור החרדי, כמו מתווה הכותל, אי ההסכמה למתווה הגיור של משה ניסים ובחירתו של הרב לאו לרבנות הראשית.

מי משפיע יותר על החברה הישראלית?

"יש כאן כמה תקופות היסטוריות. בשעתו, הישראלים שגדלו במרכז הרב התפזרו ברחבי הארץ והלכו להקים ישיבות והרב טאו נשאר בישיבה וחידד את התיאולוגיה. הדברים השתנו בעשורים האחרונים, כשתלמידיו הם בוגרי בני עקיבא עם העשייה של בני עקיבא והם ביקשו להשפיע. 'מרכז' המאוחרת הניבה ראשי ישיבות ושכונות וערים, ומהר המור יצאו אנשים שהמצוקה של עם ישראל נגעה בהם. הם הלכו להשפיע בתחום החינוכי וההשקפה הנכונה, כי זה הבסיס לחיים".

חלק מהתלמידים, כאמור, הקימו מכינות וזה הרחיק אותם מהקו הברור של הר המור. "ככל שהחיים המעשיים הביאו אותם לעבוד עם צה"ל באופן אינטנסיבי, הם לא יכלו להישאר באידיאל התיאולוגי האבסטרקטי וחלה התרחקות מנקודת ההתחלה".

פרופ' אמנון שפירא אומר שמי שמצביע למפלגה חרדית הוציא את עצמו מן המגזר. לדבריו הרב טאו והר המור כבר בחוץ.

"הר המור בפנים. שאלת המפתח האולי שולית, אך זו שמבדילה, היא אם אתה אומר הלל ביום העצמאות. אם אתה ציוני שרואה ערך דתי במדינה, אז אתה עדיין אוחז בעקרונות האלה. אז הרב טאו אולי לא ציוני-דתי, אבל כן דתי-לאומי".

דגל עם ציציות

לצד שתי הקבוצות הגדולות יש גם קבוצות נוספות, מוגדרות או לא מוגדרות. למשל, ישיבות ניאו חסידיות כמו ישיבת רמת גן, קבוצת רבני הקהילות שמוביל הרב עמיחי אליהו, אנשי יצהר ובנותיה, וחוץ מהם אנשים נאמנים להלכה שאינם נמצאים בתוך קהילה מסוימת או בבית מדרש כזה או אחר, אך אוחזים בהשקפות עולם ובאורח חיים שמתאימים להגדרות שהוצבו כאן.

הרב ישראל אריאל, מוותיקי יצהר ומי שהיה מעמודי התווך של ישיבת עוד יוסף חי בתקופתה בקבר יוסף, מסתייג מהבקשה לדבר בשם הציבור שאליו הוא משתייך. זהו ציבור עצמאי, אפילו מעט אנרכיסט, ואין לו מנהיג או דרך מובהקים. לפי אבן הבוחן שהציב שלג - אמירת הלל ביום העצמאות, לא כל תושבי יצהר ייחשבו עדיין כחלק מהציונות הדתית. הנושא הזה נתון במחלוקת בין שתי קהילות לפחות ביישוב.

הרב אריאל אינו חש בנוח עם ההגדרה "חרדי לאומי", "בעיקר משום שהמילה חרדי מצמצמת נורא". מצד שני הוא רואה פן חיובי בהגדרה הזאת. "אי אפשר להפוך את הביטוי ללאומיות חרדית כמו שהפכו את הדתי-לאומי לציונות דתית". כך או כך יש לו הגדרה אחרת: נאמני ברית, או נאמני ברית עם ה'. לפי ההסבר של הרב אריאל, גוון החרדל הזה איננו מצייר עוד משולש של תורה-עם-ארץ, אלא דבק בעיקרון אחד שלאורו ורק לאורו נבחן היחס לקודקודי המשולש: "מבחינתי הקב"ה הוא אחד ואני עובד רק אותו. כל דבר שמזוהה לגמרי עם ה', כמו התורה, מקיימים אותו. מה שלא קשור לגמרי לה', כמו המדינה למשל, אז מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".

"כל הדיבור של השבוע שעבר סביב המודעה של כחול לבן היה אם פגעו בדגל, וזה יצא כאילו עובדים את הדגל", הוא ממשיך. "אבל העיקר הוא להיות נאמן לה'. הדגל לא מחויב לה' ולא נאמן לו. עם ישראל, כעם, מעדיף הרבה פעמים את הישראליות, שכוללת הרבה נוכרים, על פני המחויבות לתורה. אם אני ארצה ליישב את הנגב, אז הדגל לא יעמוד לצידי, או אם יהיה ילד שאמו יהודייה ואביו מוסלמי, הדגל לא יעמוד לצידי בטיפול בו".

הרב אריאל ממשיך ומבהיר שהביקורת שלו כלפי הציונות הדתית איננה על אידיאולוגיה, אלא על אובדן אידיאולוגיה. הוא תוהה מה היה קורה לו במקום לשים על הדגל חרדל, אנשי מפלגת כחול לבן היו מטילים בארבע כנפותיו ציציות ולידו היו מוסיפים את הכיתוב: "הם רוצים להפוך את הדגל לטלית". "ההרגשה שלי היא שהציבור הציוני-דתי היה חש אי נעימות, לא רק בגלל הרמיזה לכך שהציבור רוצה לכפות את עמדותיו, אלא כי אנחנו רוצים להרגיש חלק מהקונצנזוס. הציבור רוצה להיות מחובק, וכל עוד הציבור לא יכול להרים אפילו כשאיפה דגל שיש בו ציציות, דגל של נאמנות לדבר ה', יש כאן בעיה". והוא חותם בביקורת על הפוליטיקה המגזרית: "מי שרואה מי עומד בראש, מי שרואה את ההכרעות, מרגיש שהציבור איבד את הביטחון שלו לומר משהו אחר, משהו חדש".

אולי זה קשור לעובדה שהציבור מעורה בחברה ומשתלב בה?

"אם מפסידים מזה שמעורים בחברה, אם מאבדים את התוקף של התורה, אז אולי צריכים לחשוב מחדש על להיות מעורים בחברה".