ביקורת סרט
רבע לאוסקר - ג׳וג׳ו ראביט

רגע לפי טקס האוסקר, מבקר הקולנוע שלנו צפה באחד הסרטים היצירתיים והפרובוקטיביים שנראו כאן, ושאולי יזכה בפסלון מוזהב.

אריאל פייגלין , י"ד בשבט תש"פ

יש שני דברים עיקריים שמזוהים עם הצבע האדום: דם ואפים של ליצנים.

על אף ש"ג'וגו' ראביט" עוסק בתקופת השואה, אין ספק שמבחינה אסוציאטיבית הוא הרבה יותר מזכיר את הקטגוריה השנייה.

מהרגע הראשון הסרט עושה כל מאמץ שלא לקחת את עצמו ברצינות, והוא מאוד משתדל שהצופה יבחין בכך. אם זה בשמות המבצעים הצבאיים, ב'קייטנת' הנוער הנאצי או בבדיחה שאליה טקס ה'הייל' היטלר הקבוע הופך להיות. הכל נועד לשדר לך "רילקס, באנו הנה להנות".

באמצעות ההומור וגישה שנונה, מצליח הבמאי טאיקה וואטיטי ("מואנה", "תור:ראגנארוק") לעסוק במגוון רחב של נושאים 'כבדים' כמו אנטישמיות, פטריוטיות ושובינזם, באופן שלא רק שלא יהיה מעיק, אלא אפילו יהיה מהנה. סרט שואה לכל המשפחה אם תרצו. טאיקה, שהוא יהודי אגב וידוע גם בשם טאיקה כהן, גייס לטובת המשימה שמות מפורסמים כמו סקרלט ג'והנסון וסם רוקוול, והתוצאה... ובכן, בואו רק נגיד שהתוצאה מועמדת לפרס אוסקר.

העלילה לא מסובכת מידי, וכוללת ילד קטן שמכונה ג'וג'ו ראביט וגר לבד עם אמא שלו (סקרלט ג'והנסון הנהדרת), ובסך הכל מנסה להשתלב חברתית. תיקון טעות, הם לא גרים לבד, יש ילדה יהודיה שמתחבאת בקיר, אלזה. תוסיפו לזה חבר דמיוני בשם אדולף היטלר ושטיפת מוח בכמויות שנמדדות בגלונים והרי לכם עלילת הסרט.

אבל הסרט לא בא רק לספר סיפור, הסרט בא להציג עולם. עולם מיליטנטי ומעוות, בו גדלים להם ילדים קטנים עם חוסר מושג מוחלט על העולם שבחוץ. ילדים שבמקום סיפורים לפני השינה על חיות ומפלצות, שמעו סיפורים על יהודים מפחידים בעלי קרניים שחיים במנהרות. עולם של שטיפת מוח, אבל מעל הכל, עולם מעוות וחסר ערכים.

כשילד בן עשר מסביר למבוגר שאסור לו לעשן סיגריות, אבל דקה אחרי זה עומד בתור לזריקת רימון וירי במטווח – זה מעוות. כשלילדה בת אחת עשרה מסבירים שכל ייעודה בחיים הוא ללדת ילדים, שבתורם ילכו וימותו למען הרייך והפירהר הנערץ – זה מעוות. כשילדה יהודייה צריכה להתחבא בקיר רק כדי לא להיהרג – זה מעוות. מעוות, מעוות, מעוות.

הגזענות הנאצית מגיעה בסרט לשיאים חדשים של גיחוך כשבתחילתו מסבירים לילדים כמה היהודים נחשלים ופרמיטיבים ואילו הארים מתורבתים ומתקדמים פי אלף יותר מכל גזע אחר, ובאותה נשימה מוסיפים, "עכשיו בואו, זה הזמן לשרוף כמה ספרים".

לאורך כל הסרט משובצות עוד מגוון אנקדוטות שובות לב שאני לא אגלה לכם מחשש לספוילרים, אבל אל חשש, יש גם מכת מחץ בסוף. את המתת החסד לתיאוריית הגזע העליון שם הסרט בפיו של ילד אחר, יורקי, בן עשר גם הוא, שמספר לג'וגו' בפנים נפולות ש"המצב בחזית איום ונורא. החברים היחידים שלנו הם היפנים, ורק בינינו, הם לא נראים לי ארים כל כך".

ההצלחה של הסרט היא בלקחת תקופה גדולה ומכוערת, ולהפוך אותה לסרט קטן וחמוד. להצליח לקפל מלחמת עולם, אנטישמיות ופטריוטיות לכדי נקודת מבט של ילד. כי בסוף, כמו שאומרת אלזה לג'ו'ג'ו, "אתה לא נאצי, אתה ילד בן עשר. ילד שאוהב להתלבש במדים משונים ולהשתייך למועדון".

מדובר בסרט קליל ומשעשע, שמצליח להעביר תובנות גדולות ונקודת מבט רעננה על נושאים שאמנם עסקו בהם הרבה, אבל מעולם לא ככה. מומלץ מאוד. ונסיים בעוד ציטוט נפלא של אלזה מתוך הסרט "בנו בחר אלוהים, בכם בחר איש קטן ועלוב שאפילו לא מסוגל לגדל שפם מלא". מה אני אגיד לכם, כשהיא צודקת היא צודקת.