איך לחנך את הילדה לאהוב צניעות?

לא פוליטיקלי קורקט

אחד התחומים שחלה בהם תמורה משמעותית בחברה המערבית הוא לבושן של הנשים. לא פוליטיקלי קורקט לדבר על כך שלבוש הנשים בזמננו צנוע הרבה פחות ממה שהיה מקובל בעבר. גם בציבור שלנו ניכר הדבר, והורים ומחנכים רבים נפגשים במציאות זאת מקרוב מול הבנות והתלמידות שלהם.

זה לא רק עניין דתי

רבים סבורים שהנושא הזה נוגע רק לחברה הדתית המושתתת על שמירת הלכה ועל ערך הצניעות, אך האמת שזה ממש לא נוגע רק לדתיים. לא נדיר לשמוע נשים חילוניות התמהות על לבושן של הצעירות ("איך היא מרגישה ככה בנוח"?!).

דברתי פעם עם בחורה שהתחזקה, כשהיא דיברה על החוויה שלה בנושא הצניעות היא אמרה: "זה בכלל לא קשור לדת. גם בלי שאת דתייה, ככה את יותר שלמה עם עצמך, יותר מחוברת לעצמך. יותר שקטה עם עצמך. לא אכפת לך- יסתכלו עליך או לא. זה מדהים! לא חושבת שמישהוא יוכל לקחת את זה ממני. זה עושה אותי טובה יותר, רגועה. לא מחפשת...".

ההתמודדות החינוכית

אבל אפילו שהצניעות אינה רק עניין דתי, היא כן גם עניין דתי וערך חשוב ביהדות. לכן הורים ומחנכים דתיים רבים מעוניינים מאוד להשפיע על בנותיהם לבחור בצניעות- אך הם מוצאים את עצמם חסרי אונים מול המצב בשטח.

כל מי שנפגש מקרוב עם הנושא יודע שהחינוך לצניעות אינו פשוט. האופנה והתרבות מושכות חזק מאוד ללבוש לא צנוע, והשיח החוזר על הנושא בבית או בבית הספר רק גורם לבנות לתחושה של 'נמאס כבר לשמוע על זה'. כמעט כל מחנכת יכולה לספר שפשוט אסור לומר להן את המילה *צניעות*. אצל חלק גדול מהבנות אף נוצר 'אנטי' חזק מאוד נגד הצניעות. (דבר זה נגרם בד"כ כתוצאה מכפיה חזקה שמופעלת עליהן, או לחילופין- הערות וביקורת ביחס ללבוש שלהן).

חלון ההזדמנויות

במאמר זה אסביר כיצד ניתן לנצל את הגיל הצעיר (עד כיתה ו' בערך) כדי להחדיר בלב של הילדה חיבור ואהבה לצניעות, דבר שיעזור לה לעמוד מול האופנה והתרבות, ולהיכנס לגיל הבגרות ממקום חזק ובריא ביחס לנושא. במאמר הבא נעסוק בעז"ה בדרך ההתמודדות עם בנות בוגרות יותר בגילאי ז-יב.

חשוב להדגיש שאינני באה במאמר זה להתפלמס או לשכנע מאן-דהו על עצם נכונות הנושא וחשיבותו. כבר ציינתי בפתיחה שזה לא 'פוליטיקלי קורקט' לדבר על כך. המאמר מיועד בעיקר להורים ולמחנכות הרואים בצניעות ערך חשוב ומכונן, ומעוניינים לדעת כיצד ניתן לחנך אליו בצורה בונה ונכונה. גם סגנון המאמר מנוסח בהתאם לתפיסה זו.

מה המטרה שלנו?

חשוב מאוד שנבהיר לעצמנו מה המטרה שלנו - איננו מסתפקים בכך שעכשיו הלבוש יהיה צנוע, אין מטרתנו להלביש אותה כראוי כאן ועכשיו וזה הכל. המטרה שלנו היא שבתוך הלב של הילדה ייבנה רגש של חיבור ללבוש הטוב שלה. אנחנו רוצים לוודא שהלב שלה יזדהה עם הלבוש הזה.

איך משיגים את המטרה הזו?

הפעולה המרכזית שיוצרת אצל הילדה חיבור לצניעות, היא התייחסות חיובית ללבוש הצנוע שהיא לובשת. כשהיא לובשת לבוש צנוע צריך להתייחס לזה, לעודד ולהחמיא. זה מה שהלב שלה מחכה לשמוע.

למה?

כי ככה הלב שלנו בנוי. אדם אוהב לשמוע דברים חיוביים על מה שהוא עושה, וממש דוחה ולא אוהב לשמוע דברים שמנוגדים למעשים שלו.

לכן כשמדברים עם ילדה על צניעות כשהיא לא לבושה בצניעות, אז כמעט כל מה שתגידי- היא תדחה והדברים לא יתיישבו לה על הלב. זו גם הסיבה המרכזית לכך שיש לבנות תחושת מיאוס מכל הדיבורים על צניעות.

לעומת זאת, אחרי שהיא כ-ב-ר לבושה בצניעות, משהו אצלה מבפנים מחפש לזה הצדקה, היא מחכה לשמוע איזה ערך יש למעשה הזה שהיא גם ככה עושה. עכשיו הלב שלה פתוח, מוכן ובשל והדברים שתאמרי יישמעו, ויגרמו לסיפוק ולא לסחרחורת.

זה ממש 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע'. אחרי ביצוע המעשה הלב מוכן לשמוע, לפני כן לא.

אבל רגע

את אומרת שבשביל לחבר את הלב ללבוש הצנוע צריך שהילדה כבר תהיה לבושה כראוי. אבל זו בדיוק הבעיה- שהיא לא לבושה ככה. אז מה עושים?

כאן מתחבא חלון ההזדמנויות

כאן נמצא ההבדל בין בנות צעירות לבנות בוגרות. אצל בנות צעירות- אפשר לגרום להן להתלבש בצניעות ע"י הפעלת סמכות בצורה עדינה. אצל בוגרות- זה הרבה יותר רגיש ומורכב.

אנחנו ננצל את הגיל הצעיר ונפעיל סמכות הורית (או סמכות בית ספרית) וכך נגרום שהלבוש יהיה ראוי. אבל לא נעצור כאן ונחשוב שסיימנו. אחר כך אנחנו נתייחס לזה באופן מתאים, וכך ייבנה אט אט חיבור פנימי ללבוש הזה.

אם כן, יש לנו כעת שתי משימות: גם להסביר איך מפעילים סמכות בצורה עדינה, במינימום הנזק האפשרי, וגם להסביר איך מתייחסים ללבוש הראוי בצורה חיובית ונכונה.

איך מפעילים סמכות עם הנזק הקטן ביותר האפשרי?

הפעלת סמכות, עדינה ככל שתהיה- יוצרת נזק מסויים ורגשות שליליים. אף על פי כן אנו נפעיל סמכות על מנת שהבנות יהיו לבושות בצניעות, כדי שדברינו יישמעו. לאחר מכן, על ידי התייחסות חיובית נכונה, הרגשות השליליים שהחלו להתעורר - ייעלמו. מכל מקום, נקפיד לעשות את השלב הזה במינימום נזק, כדי שתחושת המרד לא תהיה גדולה מידי.

אז ראשית- בלי עצבים ובלי הרבה רגש, 'כי אלו כללי בית הספר' או 'זה הכללים של הבית שלנו' בטון עדין, ענייני, כדאי גם בקול שקט, ובאותן מילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב. גם אם היא לא שומעת מיד- לא לוותר. חצי שעה אחר כך כדאי להגיד זאת שוב, אח"כ אפשר לעזוב אותה (גם אם היא לא יישמה) ולמחרת לעשות זאת שוב, עם אותן מילים, בטון רגוע וענייני אך החלטי. אם תתמידי בזה בסוף היא תשמע, כי לאדם יש נטייה טבעית לשמור על הכללים. אם חוזרים על המסר שוב ושוב, נהיה ברור לו שאלו הם הכללים כאן - והוא מרגיש לא בנוח לצפצף עליהם..

לא לערב את התורה וההלכה- גם אם הילדה מנסה לשאול 'אבל למה אני צריכה להתלבש ככה?' תעני, 'זה הכללים של בית הספר', או 'כי ככה צריך להתלבש'. עדיף לא לערב כאן את התורה וההלכה כדי לא ליצור אצלה קשר בין תחושת המרי שקיימת בה כרגע לבין התורה וההלכה. נוכל להזכיר זאת בהמשך, כשהלב שלה יהיה פנוי לשמוע.

אם את אמא- הכי נכון פשוט לייצר את המציאות בארון. תדאגי שיהיו שם רק בגדים צנועים שהילדה גם אוהבת, ואפילו שזה דורש השקעה של זמן וכסף. מומלץ מאוד לצאת איתה ביחד למסע קניות כיפי ולתת לה לבחור בגדים שהיא אוהבת והם גם צנועים (והמלצה חמה בלי קשר, עדיף לא יותר מידי בגדים בארון. זה רק מבלבל אותה).

עכשיו סיימנו את השלב הראשון, גרמנו לה בעדינות להתלבש בצניעות ובכך הכשרנו את הקרקע לשלב הבא. נמתין קצת שהתחושות של המרי יישקעו- ונוכל להתחיל בפעילות החינוכית האמיתית: התייחסות קצרה, כנה ועקבית באופן יום-יומי ללבוש החיובי שכבר קיים - היאהלב של הפעילות החינוכית.

איך מתייחסים ללבוש הראוי בצורה הנכונה?

התייחסות קצרה- כמו 'זה יפה לך', 'מחמיא לך', 'אשרייך', 'איזו זכות יש לך', 'שימחת אותי'.

התייחסות כנה- המילים חייבות להיות אמיתיות מתוך הלב שלך. יכול להיות שבהתחלה זה לא לגמרי טבעי כי לוקח זמן להתרגל וזה בסדר, אבל ממש לא לזייף ולדבר מן השפה ולחוץ.

ובאופן עקבי- כל יום פעם-פעמיים, כי רק פעילות מתמידה יכולה להשפיע מבחינה חינוכית.

ההתייחסות היומיומית צריכה להיות קצרה ופשוטה ולא ארוכה וחגיגית גם כדי שהיא תיראה כנה, וגם כדי שתוכלי להתמיד בה באופן עקבי. בנוסף לכך חשוב להקפיד להתייחס לעובדות ('זה מקסים, 'איזו זכות'), או לרגשות שלך, האמא/המורה ('את מרגשת אותי'), אבל בשום אופן לא להתייחס לרגשות של הילדה ('איך עשית זאת בשמחה', 'נכון שזה כיף לך') זה ממש מרגיז ומעצבן.

כדאי מאוד שהתייחסות תהיה משני סוגים, גם ברמה הכי פשוטה (כמו: 'מחמיא לך') וגם התייחסות לערך הגדול שבמעשה (כמו: 'אשרייך. איזו זכות יש לך')

שיחת העצמה

בנוסף ליחס החיובי היומיומי מומלץ להפיק רגעי שיא. בבית- שיחה פתוחה על הזכות, על המעלה הגדולה, לספר לה סיפור מעניין על מעלת הצניעות מהעבר או מההווה.

וגם בבית הספר- שיחה כיתתית, פעילות שכבתית, יום שיא, שירים, ריקודים או הצגות מפרי ידן וכיד הדימיון הטובה. כדאי ללמוד ולהעמיק בנושא כדי למצוא תכנים שבאמת יהיו רלוונטיים להן וידברו אליהן.

ואם זה לא יעזור?

עוד לא ניסית וכבר קבעת שזה לא יעזור? הסוד כאן, כמו בכל הצלחה הוא התמדה. יחד עם זאת, את צודקת שיש עוד תנאים שחייבים להתקיים כדי שזה יצליח, כמו לדוגמה, שהקשר בין האמא לבת יהיה בריא ואוהב ובלי הרבה משקעים.

אבל מי אמר שהשיטה הזו פועלת?

השיטה המוצגת במאמר זה הינה מבוססת מאוד. היא בנויה על יסודות המופיעים בהרחבה בספר "אל תחטאו בילד" של הרב יחיאל יעקבסון, שהינו ללא כל ספק מהשורה הראשונה של בעלי הניסיון בתחום החינוך. עקרונות אלו נבנו מתוך הרבה ניסיון בשטח, והם לא סתם תיאוריה עיונית (אני יכולה להעיד גם מתוך הנסיון האישי שלי שזה באמת עובד...).

האם זו הדרך היחידה?

ישנן דרכים נוספות להשפיע, אך הדרך שהצענו היא הפשוטה והאפקטיבית ביותר, ולכן כדאי ליישם אותה מול בנות צעירות. אומנם מול בנות בוגרות יותר שכבר אין לנו השפעה מעשית על לבושן, וגם כל העניין אצלן רגיש הרבה יותר- נצטרך לפעול בדרכים אחרות, ועל כך בעז"ה במאמר הבא.

אי אפשר פשוט לדבר איתן מהלב?

למה בכלל צריך את כל השיטות האלה? האם אי אפשר פשוט לדבר איתן על זה מהלב באופן ספונטני וזהו?

שיחה כנה מתוך הלב היא כלי עוצמתי ונפלא בחינוך ויש לו השפעה גדולה. אך כמו שכל צייר אומן לומד בהתחלה לשרטט קווים בצורה טכנית, וזה מה שמאפשר לו לייצר בסוף את האומנות ברמה הגבוהה יותר, כך גם אצלנו- כשאת יודעת לפעול באופן נכון סביב השיחה האמיתית מהלב, להכין את הקרקע לפני כן, לשוחח בזמן הנכון ולומר את הדברים הנכונים- אז ההשפעה שלך גדולה פי כמה. מלבד זאת, המציאות מלמדת שלדבר מהלב זה לא תמיד מספיק, וגם אם באים עם הרבה רצון טוב עלולים לפעמים לעשות טעויות חינוכיות.

האם לא עדיף להפסיק להתעסק להן כל הזמן בחיצוניות?

האם לא עדיף לעזוב את העיסוק בלבוש ובחיצוניות, להפסיק להתערב להן בלבוש, ולהתחיל לדבר איתן על פנימיות ועל ערכים עמוקים הקשורים לנושא- נשיות, דימוי עצמי, כבוד, צניעות פנימית וכדו', כך במשך הזמן ממילא תתפתח בהן ההכרה בחשיבות העניין ממקום פנימי, ומעצמן הן יתחילו להתלבש צנוע?

צריך להבין שהתהליך שמצפים מהנערה לעשות בדרך הזו הוא כמעט בלתי אפשרי. היא נדרשת לבחור בעצמה לשפר את הלבוש שלה בניגוד לרוח הנושבת בחוץ, בניגוד לאופנה ולחברה, בניגוד למה שהיא התרגלה במשך שנים ובניגוד למה שנמצא לה בפועל בארון. זה מאוד מאוד קשה והסיכויים שהיא תעשה זאת לבד קטנים מאוד. מה גם, שהמסר שמועבר לה בדרך הזו הוא מאוד מעורפל ובלתי מחייב ואין שום ערובה שהיא תגיע ממנו בעצמה ללבוש צנוע בעתיד. תפקידנו כמחנכים/ות הוא להוביל את הבנות ולהאיר בפניהן את הדרך

לתכנים נוספים ולמידע על הרצאות לנערות ומחנכות לחצו כאן.

לתגובות naama.orlan@gmail.com