הפגנת ערביי המשולש נגד סיפוחם למדינה פלשתינית
הפגנת ערביי המשולש נגד סיפוחם למדינה פלשתיניתצילום: Ammar Awad, רויטרס

אביגדור ליברמן צודק בטענתו לזכויות יוצרים על הרעיון לבצע חילופי שטחים עם מדינה פלשתינית עתידית באמצעות העברת יישובי המשולש לריבונות הפלשתינים.\

אכן מדובר ברעיון שהוא הביא לשיח הפוליטי. רעיון גרוע. ולא רק משום שהוא מאמץ את חזון המדינה הפלשתינית וגורע משטחה של מדינת ישראל. הוא גרוע גם משום שאם כבר מקימים חס ושלום מדינה פלשתינית ומעבירים לה אדמות, לפחות צריך לדאוג שזה לא יקרה באזור שהוויתור עליו הוא גם סכנה ביטחונית.

כמו שטוען בצדק שר הביטחון נפתלי בנט, לא קשה לדמיין את מרחב הפעולה הרב שייפתח בפני מחבלים כאשר גבולות מדינת הטרור הפלשתינית יגיעו לפאתי כביש 6 – אחד מצירי התנועה המרכזיים והעמוסים ביותר בישראל.

אלא שממילא לא מדובר ברעיון אופרטיבי אלא בספין בלבד. את הספין הזה ליברמן שחרר לחלל האוויר בימים שבהם ביקש לבסס את האלקטורט שלו לא על שנאת החרדים, כפי שהוא עושה היום, אלא על שנאת הערבים.

יש קסם מסוים ברעיון להיפטר מאוכלוסייה מרדנית ועוינת שמעת לעת מביעה הזדהות עם האויב, ולכן הוא שירת היטב את הקמפיין האנטי-ערבי של ליברמן. אבל היה ברור שהוא לא יתממש, ולו משום שלא תהיה ממשלה בישראל שתעז לעשות את זה לערביי המשולש. מי יכול לפנות אלפי ערבים ישראלים מבתיהם, או אפילו לא לפנות אותם, אלא רק להביא אליהם את שלטון אבו-מאזן בעל כורחם? מה הם, מתנחלים?!

וככל שמדובר בספין, זה דווקא ספין מצוין. מדוע? משום שהוא חושף את עומק הצביעות בטענות הקיפוח הבלתי פוסקות של ערביי ישראל, ומסיר את מסכת הפטריוטיות הלאומנית הפלשתינית שלהם. כי אם אכן אזרחי ישראל הערבים מופלים ומקופחים כפי שהם טוענים, מה ההסבר לכך שהם מתעקשים לחיות תחת שלטונה של מדינה שהיא כה מפלה ומקפחת? ואם הם אכן בעלי זהות לאומית פלשתינית, איך זה שהם לא שואפים להסתפח אל שלטון המדינה של עמם? הם הרי אפילו לא נדרשים לעזוב לשם כך את המקומות שבהם חיו אבותיהם מאות שנים, כמו שעשו מיליוני יהודים ציונים שעלו לישראל. הרעיון שנגדו הם כה נסערים ומתקוממים משאיר אותם בכפריהם ובבתיהם. אבל הם אפילו לא מעלים בדעתם לוותר על מנעמי הדמוקרטיה הישראלית והכלכלה הישראלית המשגשגת כדי להיות שותפים בבניית מולדת לעמם.

הכללת רעיון הריבונות הפלשתינית במשולש בעסקת המאה של טראמפ, כאופציה אפשרית בלבד, הוציאה אלפי אזרחים ערבים להפגנות נגדו. למרבה האירוניה, הם בחרו לבטא את דרישתם להישאר אזרחי ישראל כשהם אוחזים בידיהם לא את הדגל הישראלי אלא את דגלי אש"ף-פלשתין. האם הם לא חשו את גודל האבסורד? אבל מה לנו כי נתמה על ערביי המשולש. הרי חמישה שופטי בג"ץ מכובדים, בניגוד לחוק יסוד מפורש, אישרו את המשך כהונתה של ערבייה ישראלית תומכת רצח וטרור כחברת כנסת. אז מה הפלא שקהל מצביעיה סבור שהוא יכול לדרוש אזרחות מלאה ושוות זכויות של מדינת ישראל בה בעת שהוא אוחז בידו כאות הזדהות את דגל אויביה?

אם נזכה ודעת המיעוט בבג"ץ שפסלה את היבא יזבק תהפוך בעתיד לדעת הרוב, אפשר יהיה אולי לצפות שערביי ישראל יחדלו מתלונותיהם הקבועות ויתחילו להכיר מעט טובה למדינה שהם כה מתעקשים להמשיך להיות אזרחיה.

תורה שאיננה פחדנית

הרב יעקב אריאל ראוי לפרס ישראל על יצירתו התורנית, לא למרות התבטאויותיו בנושא הלהט"בי אלא בין השאר גם בזכות התבטאויות אלו. בעידן שבו קשה למצוא מי שלא נסוג מפני עריצות הפוליטיקלי קורקט, דרושים לנו גדולי תורה אמיצי רוח שיודעים ללכת נגד הזרם.

אינני יודע אם ההגדרה מחלה מתאימה לנטייה החד-מינית, אבל אין ספק שמדובר בלקות חמורה ופגם קשה. גבר שאינו מסוגל לקיים זוגיות אוהבת עם אם ילדיו, כמו גם אישה שאינה יכולה לקיים זוגיות אוהבת עם אבי ילדיה, סובלים מפגם נפשי, סוג של נכות שמביאה אותם לגדל ילדים שאינם זוכים להכיר את אחד מהוריהם הביולוגיים ולחיות במחיצתו. וכשמדובר בגברים חד-מיניים, הרצון לילדים משלהם בלי שיש להם שותפה לחיים גורם להם לסחור בגופה של אישה זרה ומוחלשת. אישה שבמטען הגנטי שלה הם לא מעוניינים בשביל ילדיהם, אבל את עוניה ואת רחמה הם מנצלים כדי להגשים את חלום ההורות שלהם. הגדרת הנטייה החד-מינית כפגם לא נועדה להשפיל מישהו, אבל היא חיונית כדי שהחברה תדע שעליה להקצות משאבי מחקר כדי לנסות למצוא לה פתרון, ממש כשהם שהיא משקיעה בחיפוש פתרונות לעיוורון או לחירשות.

יש לקוות ולהניח שמדינת ישראל תדע להדוף את הביקורת הלא צודקת ולכבד את עצמה ואת הפרס שלה על ידי הענקתו לאחד ומיוחד מגדולי וזקני חכמי הדור. אבל אם יהיה צורך לבחור בין פרס ישראל ובין חופש הביטוי והמחשבה התורני, די ברור במה יעדיף הרב אריאל לבחור.

בשם אומרם

שר האנרגיה יובל שטייניץ אינו מוכר לציבור כמתנגד בולט של הממסד המשפטי. שלא כמו איילת שקד, בצלאל סמוטריץ', יריב לוין או אמיר אוחנה, שטייניץ טרם סומן כיריב עיקש של האקטיביזם השיפוטי, ולא זכורות התבטאויות חריפות שלו נגד שופטי בג"ץ או הפקידות המשפטית הבכירה. דווקא משום כך, מעניינים במיוחד הדברים שהוא כותב נגד האקטיביזם המשפטי בספרו 'הקרב על הגז' (הוצאת ידיעות ספרים) שיצא לאור לאחרונה.

שטייניץ כותב על הקשיים שמעוררת ההתערבות המשפטית לא בנושאים מסעירים השנויים במחלוקת בין ימין ושמאל או בין דתיים לחילונים, אלא דווקא בנושא כלכלי טהור: מיסוי הרווחים של חברות שמפיקות אנרגיה.

שטייניץ מתאר את עבודת הוועדה שהוא מינה, בראשות פרופ' איתן ששינסקי, כדי לקבוע את שיעור המס שיוטל על הגז הטבעי המופק במאגרים שהתגלו על ידי חברות מסחריות במים הכלכליים של ישראל. בין השאר מספר שטייניץ, באותם ימים שר האוצר, כיצד הוכנסו לדו"ח הביניים של המלצות ועדת ששינסקי "עיזים" של מיסוי גבוה מהמתוכנן, רק כדי שאפשר יהיה להוציא אותן אחר כך. המטרה הייתה להראות לשופטי בג"ץ אשר ידונו בעתירה שברור היה שתוגש נגד החלטות הוועדה, כי בין דו"ח הביניים לדו"ח הסופי המדינה גילתה גמישות והתחשבות והפחיתה משיעור המס מתוך היענות לדרישותיהן של חברות הגז.

"מובן שכל ההצגה של הכנסת עיזים והוצאתן – במקרה שלנו הוספת כמה אחוזים וגריעתם לאחר מכן – אינה אלא פארסה שאינה תורמת דבר וחצי דבר לגופו של עניין", כותב שטייניץ. "אלא שבמדינה מוטרפת משפטנות שבה מוגשים בג"צים על ימין ועל שמאל... במדינה שבה נטייתם של השופטים להתערב בכל דבר ועניין כבר הפכה לשם דבר בעולם כולו – טקס העיזים הפך להכרח בל יגונה".

"במהלך כהונתי כשר האוצר, ולאחר מכן כשר האנרגיה, נוכחתי באופן יומיומי כמעט כיצד האקטיביזם השיפוטי החריג בישראל הופך לאחד ממקדמי חוסר היעילות האפקטיביים ביותר בעבודת הממשלה. אזרחי ישראל אינם מודעים לכך, שאחת הסיבות העיקריות להתארכותם ולסרבולם של התהליכים בממשלת ישראל על כל זרועותיה, בהשוואה לרוב מדינות המערב, היא מעורבות היתר של בג"ץ. אפילו אימתם של הבג"צים שייתכן שיוגשו בעתיד מרחפת כל העת כלהט החרב המתהפכת מעל לראשיהם של מקבלי ההחלטות והיועצים המשפטיים שלהם, ומשבשת שוב ושוב את יכולתם לקבל החלטות בזריזות וביעילות. מה הפלא שהמגזר העסקי והחברות הפרטיות יעילים פי אלף ממשרדי הממשלה? מזל שעוד לא המציאו בג"ץ נגד המגזר הפרטי", מסכם השר שטייניץ את דבריו.

לתגובות: [email protected]