ביום שני סיימתי שיחת טלפון עם חבר שלי שאשתו מחנכת כיתה ו' בבית ספר יסודי:
התברר לה שהייתה לה בכיתה תלמידה שעברה מעל לחודשיים וחצי חרם שקט.
מה זה חרם שקט? בניגוד לחרם רגיל שבו הכול מונח על השולחן והילדים לא מדברים עם המוחרם בגלוי, חרם שקט דומה יותר לגז: הוא שקוף ובלתי נראה למי שלא נמצא בסוד העניינים אבל לגמרי רעיל וקטלני:
וזה גם מה שהיה בכיתה של אותה מחנכת: לפניה התלמידות שידרו עסקים כרגיל ודיברו איתה חופשי אבל כשנגמרו שעות הלימודים הם לא הזמינו אותה לשום פעילות חברתית והדירו אותה לגמרי.
מאחר שהנערה לא רצתה לדבר בגלוי על כך עם ההורים שלה, לקח להם זמן להבין שמשהו לא בסדר.
היא התחילה לאכול פחות, היה לה קשה להירדם ובעיקר הם לא הבינו, איך זה שאין אף פעילות חברתית במשך כל כך הרבה זמן. האם החליטה להתקשר לאחת מהאמהות האחרות ולשאול אותה האם גם היא הבחינה שיש מחסור בפעילויות לאחר שעות בית ספר ומשנענתה שהיא דווקא חושבת שיש יותר מידי פעילויות נדלקה לה הנורה האדומה והיא הבינה שמשהו רקוב בממלכת דנמרק ושיש כאן משהו שמצריך בדיקה.
*
ייתכן ואילו היו מבקשים לבדוק את הסמרטפון שלה, היו מגלים כבר מזמן שהיא לא נמצאת בקבוצת הווטסאפ הכיתתית או שאין לה כל כך הרבה שיחות עם חברות אחרות. העניין הוא שזה בכלל לא היה בראש שלהם כי מי בכלל חושב לבדוק את הסמרטפון של הילדים שלנו. בשביל זה שמים רימון לא?
*
וחשבתי כמה שזה נכון שבמקרים האלו אין באמת 'נו ניוז גוד ניוז' אלא אנחנו ההורים צריכים לברר ולבדוק ולתשאל את הילדים שלנו על בסיס קבוע איך הם מרגישים בבית הספר ובאותה נשימה ללמד אותם שזה לא מספיק שרק להם טוב אלא הם צריכים לוודא ולבדוק שגם לאחרים טוב.
ואם תרצו, אז נזכרתי במשפט שאמר לי אבא של הורה אחד כאשר חינכתי כיתה ו', שהבן שלו היה היחיד בכיתה שלא הצטרף לחרם כיתתי על תלמיד אחר: "בעוד שכל ההורים שואלים את הילד שלהם: איך היה בבית הספר, אני מוסיף עוד שאלה אחת קטנה: ואיך היה גם לחברים שלך?".