הם מפחדים

הרחקת דוכני תפילין היא סימפטום לפחד של התל-אביבים מהתעצמות כוחה של היהדות. במקום להעמיק את הקרע בעם, אולי נדון אותם לכף זכות?

איה קרמרמן , כ"ה בשבט תש"פ

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

אין לי ספק שלולי הבחירות ווירוס הקורונה, מעלליהם החמורים של החב"דניקים, ציידי הילדים, היו מנופחים עוד יותר מעבר לכל פרופורציה הגיונית. רק חסר איזה שער קדמי נוצץ עם כותרת עסיסית כמו "שפעת התפילין" או "העומדים עלינו לכלותנו". אין ספק שהפצת שנאת חינם עושה טוב לעור הפנים של הרייטינג. אפילו בחלומותיו הוורודים של סגן ראש עיריית תל אביב, ראובן לדיאנסקי, ההחלטה שלו לאסור הצבת “דוכני תפילה” (ציטוט מדויק) ליד מוסדות חינוך לא קיבלה כזו תהודה. רק שלצערו, התהודה לא נשבה לכיוון שאליו התפלל. מרגע שהתפרסם אותו פוסט אומלל, מלא שנאה, מכל קצוות העם נשמעים קולות שמתנגדים להחלטתו בעלת הריח החשוך.

טיול קצר בעמוד הפייסבוק שלו מלמד שאין חדש תחת השמש. באותה נשימה שבה לדיאנסקי מבקש להפוך את העולם לחומל יותר כלפי בעלי חיים, הוא מפיץ את דעותיו הרעילות כלפי יהודים שמתנהגים כיהודים. מרוב שהוא חושש לילדים הרכים, שפלורליסטיותם אומנותם, הוא הקים מלשינון להורים מודאגים מתכנים יהודיים בגני הילדים. אבוי אם הם יחזרו מהגן עם איזה אמנון ותמר חשודים.

עם חופשי בעירנו

עכשיו ברצינות. בלי טיפת ציניות, אין כמוני מבינה לליבו הדואג של לדיאנסקי. אני באמת מרגישה שיש לנו אידיאלים משותפים, ומחילה אם הוא עכשיו נע בחוסר נוחות בכיסאו. אני לחלוטין מתחברת לדאגה שלו לסביבה ולרצון הטוב שלו להיטיב עם העולם, לשמור ולשמר אותו. להפסיק לפגוע בסביבה, להיות רחמן וחומל על חיות. חשוב ואמיתי מזה, אני גם יכולה להתחבר לפחד שלו. לחששות שלו שהילדים התל-אביבים יחזרו בתשובה. גדלתי בתל אביב. גם אני כמהתי לחיות בעיר חופשית מכל עין תורנית מפקחת, ממסגרת מגבילה שלא בחרתי בה. אהבתי את תל אביב אהבת נפש וידעתי שלעולם לא אגור בעיר אחרת (זה השלב שהשם אומר לעצמו: חמודה זאת, מצחיקה). ראיתי סרטים בכל בתי הקולנוע שמזמן נסגרו, אני מכירה את כל החנויות הקטנות של פעם, כפות הרגליים היחפות שלי הכירו היטב את מדרכות דיזינגוף.

תל אביב הייתה סמל החופש בעיניי, הבית של עולם האומנות הנאור, חופש היצירה והביטוי מחד והים והמסיבות מאידך. מבחינתי תל אביב הייתה שייכת לנו, היפים והאמיצים, החילונים. חלון חדר השינה שלי צפה אל הים, עם משקפת תקועה בין התריסים. בדקנו אם יש גלים. לא העליתי בדעתי שאפילו בלי משקפת, ממש מעבר לכביש, אני יכולה לתצפת על ישיבת היישוב החדש. אני לא זוכרת שאי פעם העיניים שלי קלטו בחורי ישיבה הולכים ברחוב. הם לא נצפו לנו במכ"מ. שקופים. מעולם לא העליתי בדעתי שחיים סביבי חרדים. שהחיים שלהם מלאים כמו שלי, שהם משלמים ארנונה כמוני ומרגישים שתל אביב היא הבית, בדיוק כמו שאני מרגישה. דוסים זה בני ברק או ירושלים. מה להם ולעיר החופש? שיחזרו לעיירות שלהם ויעזבו אותנו להיות עם חופשי בעירנו.

כשהפכתי לאמא אני זוכרת כמה כעסתי שעל שער הגן היו תלויות מודעות להצגות ילדים. למה הילד שלי צריך להיות חשוף לתוכן שיווקי בכניסה לגן? כל יום כשהוא חזר מהגן הוא טחן את הראש ורצה ללכת להצגה זו או אחרת. בכל פעם קרעתי את המודעה התורנית. לא תרתי משמע. חכמים, מצאו קהל שבוי שרואה משהו שמוצא חן בעיניו ורק רוצה לראות מה זה אומר. אז על אחת כמה וכמה הנחת תפילין. זה מפחיד על אמת, חזרה בתשובה זה אכן לא צחוק. זו מגיפה מידבקת הרבה יותר מהקורונה. כמעט בכל משפחה יש מישהו שנדבק, נופל חלל וחוזר בתשובה. הסיפור הזה מטלטל את כל המשפחה. שנים לוקח להחלים ממקרה כזה של הידבקות בהשם. ויש כאלה שלא מצליחים להחלים.

כן, יש ממה לפחד. כי זו האמת, ונשמה שמניחה תפילין היא לא אותה נשמה בתרדמת, יש לזה השפעה רוחנית מעוררת יותר מכל אספרסו כפול. לכן הרבי מלובביץ' הורה לחסידים שלו להיות שליחי השם למצווה שכל כך משפיעה על הפנימיות. אכן, על אמת, יש ממה להישמר.

להאמין שאין רשע

אני מבינה את החילונים המודאגים, גם את לדיאנסקי. כי בדיוק כמוהם, גם אני הייתי תינוקת שנשבתה. אז אפשר לראות בהם אויבי התורה, צוררי העם, ואפשר להבין שהם תוצר משובח של האדמה שבה הם צמחו. אבל כשאנחנו דבקים בראייה הזאת, ומשווים את דעתם החשוכה לימי הנאצים, אנחנו מנציחים קרע שהולך ומתעצם, פער שהולך ופורם את העם שלנו לשתי מדינות לעם אחד. אז דקה אחרי הכעס, שנייה אחרי הצריבה שמרגישים לשמע השנאה, צריך להפעיל את היהדות האמיתית. להבין שהם לא באמת מאמינים ששליחי חב"ד הם חלק מקונספירציה יהודית. הרי בלב גם הם שמחים ששליחי חב"ד ביקרו את נעמה יששכר בכלא ושהם מאכילים את הילדים התל אביבים שמטיילים בחורי הודו הנידחים. עלינו להבין שהם באמת מרגישים שדרך החיים שהם מאמינים בה מאוימת על ידי ישראל היהודית שהולכת וגדלה להם מול העיניים. כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהמדיניות החילונית הישראלית נוגסת לו בדרך החיים. זה לא פשוט, לא לנו ולא להם. אבל אם אנחנו רוצים לחזור להיות עם אחד בלב אחד, אנחנו חייבים להפעיל את כף הזכות שבליבנו. להאמין שאין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

רוטב ויניגרט תפוז לסלט ירוק
צילום: איה קרמרמן

רוטב ויניגרט תפוז לסלט ירוק

המצרכים הדרושים:

חצי תפוז קלוף (כן, התפוז קלוף. מרסקים את כולו ברוטב ולא סוחטים) / 2 כפיות שמן זית / חצי כפית מייפל אמיתי / 1 כף חרדל דיז׳ון / 1 לימון סחוט / קורט מלח

אופן ההכנה:

טוחנים היטב את כל מרכיבי הרוטב בבלנדר או שייקר, עד קבלת רוטב אחיד / אפשר להוסיף גרידה של קליפת תפוז.

נהדר על סלטי חסה וסלטים ירוקים.

ניתן לשמור במקרר בכלי אטום כ-3 ימים.

***

בתמונה: סלט אנדיב, צנונית, פלחי פירות הדר ופיסטוק קצוץ וקלוי על מחבת.