מבט אל השפל - ביקורת סרט

'פרזיטים' נותן לנו מבט עשוי היטב על הנקודות השפלות ביותר שמצב כלכלי קשה יכול להוביל אליהן

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , כ"ה בשבט תש"פ | עודכן: 20:34

הפסלון הגיע לו. פרזיטים
הפסלון הגיע לו. פרזיטים
צילום: באדיבות סרטי נחשון

לרוב, כשצמד המילים "סרט זר" מוזכר באותה נשימה עם "אוסקר", אנחנו מדמיינים לעצמנו סרט יבש וטרחני בשפה לא מובנת. 'הערת שוליים' גרסת דרום קוריאה, אם תרצו.

אבל 'פרזיטים' הוא ממש לא כזה. מדובר בפנינה קולנועית של ממש, עם קצב ועלילה שלא מפסיקים להפתיע לרגע, דמויות שקל וכיף להתחבר אליהן ועומק ומסרים שישאירו אתכם עם מחשבות הרבה אחרי שהסרט ייגמר. והשפה? טוב, היא עדיין לא מובנת.

הסרט, שחזר לבתי הקולנוע בעקבות הזכייה, בוים על ידי בונג ג'ון-הו ('רכבת הקרח'), ומלבד הזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר - שבכך עשה היסטוריה כסרט הזר הראשון שזוכה בקטגוריה הזאת - זכה גם בשלושה פרסי אוסקר נוספים לבמאי, לתסריט ולסרט הבינלאומי הטובים ביותר. בעלילה פשוטה שמצליחה מצד אחד להיות מותחת וקצבית ומצד שני קלילה ולא עמוסה, מציג לנו הסרט שתי משפחות מדרום קוריאה, האחת עשירה מאוד והשנייה ענייה מאוד. מערכת היחסים שמתפתחת בין שתי המשפחות היא רכבת הרים של רגשות, צחוק, זיוף, שקרים, קנאה, יחסי עובד-מעביד ואלימות. כל פירוט רב יותר רק יהרוס את ההנאה מהסרט, וחבל.

מלבד הסיפור, שכאמור מסופר ומונגש לעילא ולעילא, הסרט גם נותן לנו הצצה קטנה לחייהם של הדרום-קוריאנים ולמלחמת הקיום שבה הם נתונים. המעניין הוא שעל פי הבמאי האויב במלחמה הזאת הוא לא צפון קוריאה, אף שגם היא מקבלת מעט זמן מסך. האויב הוא האבטלה. על אף שעל פי מדד ג'יני ושיעורי האבטלה שלה, דרום קוריאה נמצאת הרבה מעל ישראל בדירוג העולמי, בוחר ג'ון-הו להפנות את התותחים הכבדים דווקא נגד הפערים החברתיים.

הפער בין המעמדות מודגש לכל אורך הסרט, ואף מוצא לו ביטוי חביב ואומנותי בדמותן של מדרגות גישה. כן, מדרגות גישה. המשפט המפורסם שטבע שאול טשרניחובסקי טוען ש"אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", ותמונת תקריב של מדרגות מעולם לא ביטאה זאת טוב יותר. זום אין - אל דירות המרתף של העניים יורדים, אל הווילות של העשירים עולים - זום אאוט.

לקראת אמצע הסרט חוגגים הגיבורים את העובדה שהם מצאו עבודה כעובדי משק בית, בעוד ש"חמש מאות בוגרי אוניברסיטאות מגישים מועמדות לכל משרה של מאבטח". על המספרים המדויקים והאובייקטיביות של הבמאי אפשר להתווכח, אך על התוצאה שאליה מוביל הסרט אין עוררין. התוצאה היא אנרכיה. מבחינת הסרט, במרדף אחר העבודה והלחם הכול מותר, החל מלשקר, לזייף ולגרום לפיטוריהם של אנשים עניים לא פחות, ועד לגניבה והונאה של אנשים עשירים. ואולי, אולי אפילו מותר לרצוח.

כשזו המתודה המובילה אותו, מצטרף פרזיטים אל 'ג'וקר', סרט אחר שהיה מועמד לאוסקר השנה. שניהם סרטים מעולים שהצליחו להאיר ולהציג את הנקודות השפלות והקשות ביותר שאפשר להידרדר אליהן בעקבות מצב כלכלי או חברתי קשה, אך שניהם גם לא השכילו להציג כיצד ניתן לרסן או לנווט את עוצמות החיים הללו למקום טוב. תחת זאת הם בחרו פשוט לשחרר את החיה.

'פרזיטים' זכה בארבעה פסלוני הזהב שלו בצדק. בסוף סרט טוב הוא סרט טוב, ושיר טוב הוא שיר טוב. ובכל זאת, כשב-2010 תואר שיר העשור הלך ל"קליפוריניקיישן", שיר שכולו כתב אישום כלפי החברה שבה אנו חיים, וב-2020 שני הסרטים המובילים בטקס האוסקר הם הכאה קולקטיבית על החזה של החברה המערבית, הכאה שמאפשרת כאוס ורצחניות של האזרח הקטן והמסכן, זה כבר מעיד על חברה בעלת נטיות התאבדותיות.