כשהרב יעקב נגן בוחר לספר סיפור, הוא יודע מה הוא עושה. הכישרון בבחירת המילים, הניגון שהן יוצרות, התובנות העמוקות שלו ממסעותיו במזרח ותיבול באנקדוטות משפחתיות משעשעות – כל אלו יוצרים תמהיל שיש בו לב, רגש ומחשבה יוצרת. בספרו החדש 'החיים כסיפור' מציג הרב נגן כנות עמוקה לצד מחשבות פילוסופיות מעניינות על העולם המודרני ועל מצבו של האדם בפרט. נראה שאצלו החיים נחווים כסיפור מתמשך – סיפור עם מרכיבים דרמטיים, דמויות ססגוניות ועלילה שיש לה התחלה אבל אין לה סוף. בכנות מפתיעה פורס הרב נתחים מחייו האישיים ומעלה אותם על הדף כמו שהם, כדי להראות איך היומיום מספק את התובנות העמוקות והיפות ביותר.
למי שלא מכיר, הרב יעקב נגן הוא אישיות מורכבת וצבעונית שמאתגרת את המחשבה המקובלת על רבנים בכלל ועל רבנים מהתנחלויות בפרט. העובדה שמקום מושבו הוא בישיבת ההסדר בעתניאל אולי קצת מסבירה את הייחודיות התפיסתית, אבל כמדומני שגם שם קשה למצוא דמות שמשלבת עבודת ה' לצד בקיאות באסלאם הסופי או במכתמים שלקוחים מהפילוסופיה ההודית. חלילה לא מדובר ב"זה כנגד זה" – הרב נגן נטוע עמוק בהוויות בית המדרש, ועיסוקיו במה שמחוץ ליהדות הם בבחינת "חוכמה בגויים" - אבל דווקא העובדה הזאת מעידה על היכולת לקלוט רשמים ממקורות רחוקים בלי להתבלבל ולסטות ימינה או שמאלה.
יותר מכול, ספרו של הרב נגן מבקש לגעת. ויותר משהוא מבקש לגעת הוא מבקש לגלות אנושיות פשוטה. סיפור רודף סיפור, ותובנה מביאה לעוד תובנה, כשהמספר לא עוטה על עצמו ארשת חשיבות ולא משתמש במילים אקדמיות קרירות (למרות שיש לו תואר דוקטור), אלא נשאר נאמן למה שכתב על עצמו בגוף ראשון: "עשיתי מאמצים גדולים כדי לספר את הדברים כהווייתם, בלי לשנות או לייפות".
הדברים מקבלים משמעות כואבת כשנגן מספר על הפיגועים הרצחניים שליוו את היישוב עתניאל, כשהנרצחים הי"ד היו תלמידיו הקרובים או שכניו שאותם למד להעריך ולאהוב. אך בכל זאת הספר לא רווי בכאב וביגון, אלא האבל משמש כקרדום להבנת נדבך נוסף במושג הפלאי הזה שנקרא חיים.
שלושת השערים הראשונים של הספר הם הטובים ביותר מבין החמישה. יש בהם חידוש אמיתי - מבט שמקרב את התפילה ואת לוח השנה היהודי אל הנפש המודרנית, שנדמה שכבר שמעה הכול. משהו בפשטות ובבהירות שבה הרב מתנסח, יחד עם הסיפורים הנוגעים, פותח את הלב אפילו בלי רצונו. כמעט בעל כורחו. כי למי יש יכולת לעמוד מול סיפור פשוט ועוצמתי על אבי סבאג הי"ד, תלמיד הישיבה בעתניאל שנרצח כחצי שנה לאחר חתונתו, כשהסיפור מבליט תובנה על תפילת "מודה אני"?
שני השערים האחרונים, ובייחוד השער שעוסק בסוגיית היהודים והפלשתינים, היו לי קצת קשים לעיכול. האסכולה שבה מחזיק הרב, שלום בין העמים דרך הדתות, נראית בעיניי מעט מנותקת מהמציאות העכשווית. החזון האוטופי שבו פלשתינים ינטשו את הסכינים והחרבות לטובת דיאלוג אמיתי נראה בעיניי כמו ניסיון להקדים את המאוחר כשהמציאות עדיין לא בשלה לכך.
פרט לכך, צריך להתרגל לסגנון הישיר והכן של נגן, וצריך לאהוב את זה. יהיו שיגידו שהספר חושפני מדי בשבילם, וכאלו שהספר ידגדג אצלם משהו עמוק בפנים. קריאתו של ספר אותנטי כזה דורשת גם פתיחות מצד הקהל – פתיחות שלא כולם מסוגלים לה. לכן, כדאי קודם כול לקרוא כמה מהעמודים הראשונים כדי לראות אם יש חיבור לסגנון – כי למי שזה מדבר אליו, מדובר באוצר של ממש.