החמין שלי

החמין הראשון שלי יכול היה להסתכם כאפיזודה משעשעת, אלמלא היו לנו אורחים

יאיר יעקבי , כ"ו בשבט תש"פ

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

"יאיר הוא הרבה דברים, אבל בשלן הוא לא", עדכנה אמא שלי את אשתי רגע אחרי ששברתי את הכוס, והרב אישר שהקידושין חלים.

אשתי צחקה. "לא נורא, כל עוד הוא יודע להבחין בין קולרבי לשומר אנחנו נסתדר".

אמא שלי חייכה חיוך היסטרי, ורצה להכין כמה עותקים מהכתובה לכל מקרה שלא יבוא. אישה חכמה. היא ידעה שהתכשיט שלה לא רק שלא יודע להבחין בין שני הירקות הנזכרים, אלא ספק גדול אם הוא בכלל מודע לקיומם.

ובאמת, אשתי עמלה קשות בשנת נישואינו הראשונה כדי להביא אותי לעמידה בתנאי סף של בגיר שלא בילה את כל חייו כשהוא סגור במחנה פליטים. "קישוא זה מלפפון עם כתר", היא הסבירה לי כשהתקשרתי מבוהל מהמכולת לאחר שהבחנתי במילה לא מוכרת ברשימת הקניות, "ושומר זה הירוק שנראה כמו בובת טרול עם קשרים בשיער", היא ניסתה להסביר לי, בשפה שלי, עם מה יש לי עסק. ובאמת, מהר מאוד נפתח בפניי עולם שלם שלא הכרתי ומעולם לא רציתי להכיר.

מפה לשם השנים חלפו להן, ולצערה של היעקבינית אומנם גישרנו על כמה פערים אינפורמטיביים, אבל לבישולים גופא מעולם לא גלשנו. וזכורה לרעה הפעם ההיא שבה נותרתי לבדי עם הילדים והחלטתי להכין להם פנקייק. "כמה קשה זה יכול להיות?", שאלתי את עצמי, ואז עצמי שכח להוסיף חלב לבלילה ואת מה שיצא בסוף לא היו מחלקים אפילו בכלא.

"הפנקייק של אמא הרבה יותר טוב", רמז לי הקטן בעדינות הניואנסית המאפיינת את בני גילו. "אבל עם הפנקייק של אמא אי אפשר להדביק לבנים, נכון?", החזרתי תשובה ניצחת, והלכתי למרוח להם שוקולד בפיתה. הבנתם את הרעיון.

בקיצור, לאחרונה חלה תמורה חמורה בחלוקת הכוחות בבית, עת אשתי החליטה שמשהו אחד אני צריך ללמוד להכין, ושהמשהו האחד הזה צריך להיות חמין. "חמין זה לא מסובך, וזה משהו שאתה יכול להשתלט עליו. אתה הרי טוב בלעקוב אחרי הוראות, נכון?".

"זה נכון, אבל אני נגד", עניתי.

"זו הוראה".

"אוקיי, מה שתגידי".

היא מכירה אותי טוב האישה הזאת.

אחרי שעיכלתי את המציאות החדשה, פניתי בעצתה של אשתי לידידי צור מתן שנודע כאיש שמכין חמין מוצלח כדי שידריך אותי.

"אני צריך את התפריט שלך לחמין", אמרתי.

"קוראים לזה מתכון", הוא ענה.

"טהרן", התעצבנתי.

אחרי שהתפייסנו הוא שלח לי בווטסאפ את המתכון הסודי שלו לחמין, ומה אני אגיד לכם רבותיי, מי ידע שיש כל כך הרבה קטניות בעולם? שיש לי בבית גם שעועית לבנה וגם אדומה? כמו איזה רוטשילד! אתם ידעתם שחיטה זה משהו שיש לאנשים בבית? אצלי בבית, חיטה! וגם חומוס יש אצלנו! בצורתו הטרום-ממרחית! אני לא ידעתי שהבית שלי בכוננות שולם-זוכער מתמדת, ואתם?

המון דברים גיליתי על המטבח היעקביני, המון סודות מן הצומח טמונים במגירות ביתנו הקט, ואת כולם צריך להשרות לילה לפני כן מאיזושהי סיבה. וגם לברור, ה' ירחם. אבל כבר אמרו חז"לינו ש"אין חמין אלא בבשר", וכמצוותו של צור מתן ניגשתי לקצבייה כדי להשיג נתח בשר טוב לחמין.

"איזה מספר נתח אתה רוצה?", שאל הקוזאק עם הסכין.

מתברר שמחלקים את הנתחים לפי מספר. כל יום לומדים משהו חדש.

"תביא לי את הנתח הכי טוב, נתח מספר אחת!", אמרתי בלי לדפוק חשבון. מה אני פראייר לקחת נתח שהגיע למקום שלישי או רביעי? אם כבר לפנק, אז עד הסוף.

רק שבוע אחרי זה גיליתי, כפי שרובכם כבר ידעתם, שהנתחים מחולקים למספרים לפי סוג הנתח ומיקומו בגוף, ולא לפי "כמה פצצתי הוא נראה". איתרע מזלי ונתח מספר אחת, הלוא הוא האנטריקוט, נהדר להמון דברים. חמין זה לא אחד מהם. בישול במשך שעות בחום גבוה הורס את הנתח ומעמיד בסכנה את כל החמין. כמובן שבזמן אמת אף אחד לא ידע להזהיר אותי על כך, כי הקוזאק לא שאל למה אני צריך את הבשר ולאשתי לא גיליתי כלום כי רציתי שזו תהיה הפתעה. ובכן הפתעה באמת הייתה. לכולנו.

וכל הסיפור הזה היה יכול להסתכם באפיזודה משעשעת בחיי הזוגיות שלנו, אלמלא העובדה הפעוטה שאשתי הזמינה אורחים לשבת.

כן. הזמינה אורחים כדי "לחגוג את החמין הראשון של יאיר". עד כדי כך האהבה אליי עיוורה אותה. מסכנים הזוג קליין. היא הייתה יכולה באותה מידה להזמין אותם לבלוע מלט באתר הבנייה הסמוך. כי כאן המקום לספר שלא רק שהנתח היה לא נכון, גם התיבול שהוגדר לי כמשהו שעושים "לפי הטעם" לא לקח בחשבון שלסחבק אין טעם. הכורכום והפפריקה מעולם לא היו יותר דומיננטיים. שלא לדבר על הפלפל השחור שהתעקשתי לשים באותה כמות כמו הכורכום, כדי שלא יאשימו אותי באפליה על רקע צבע או מוצא אתני. וכן, גם את הביצים, כך מתברר, היה יותר נכון לבשל לפני הכניסה אל הסיר ולא לזרוק אותן פנימה כשהן חיות. תתבעו אותי.

לזכותי ייאמר שהצלחתי לחמוק מהטעות הקלאסית של לשרוף את החמין. אני הלכתי על הטעות הקלאסית של להציף את החמין בעודף מים. כמו תותח.

בקיצור, אשתי הנבוכה הגישה לזוג קליין החביבים מרק חמין שהצליח להיות לא אכיל מכמה סיבות שונות שהצטרפו לזוועה קולינרית אחת מגובשת.

"זה נתח מספר אחת!" התגאיתי בפני הסועדים כמו מטומטם, "רק הטוב ביותר בשבילכם". גברת קליין טעמה מהחמין ראשונה והפרצוף שלה התחלף מלבן לאדום במהירות הבזק. "אלה בדיוק הצבעים של השעועית ששמתי בחמין", הערתי בחביבות.

סמול טוק זה חשוב.

אשתי קראה את המפה ומיהרה לטעום את החמין בעצמה. למפרע היא סיפרה לי שרצתה לירוק מיד את החתיכה, אבל הנתח המקולקל כנראה שיבש לה באופן רגעי את שרירי הלסת והיא נשארה תקועה עם מבט קפוא של אימה על פניה.

"אני חושב שאני אוותר על החמין, פשוט אכלתי ארוחה גדולה בשלישי בערב", אמר מר קליין בחוכמתו וחזר לסלטים. אחרי התגובות המעורבות טעמתי גם אני את התבשיל ואני מודה שהרגשתי שמשהו לא לגמרי כשורה. "אולי צריך להוסיף עוד כורכום", אמרתי.

"לא!", צרחו שלושתם והרחיקו ממני כל דבר שעשויים לתבל בו.

"אוקי אז הניסיון הראשון לא צלח", אמרה אשתי בתחקיר האירוע שערכנו במוצ"ש, "אבל בפעם הבאה זה יהיה מוצלח יותר".

"לא התייאשת ממני?", שאלתי.

"צריך קצת יותר מזה כדי שאני אתייאש מהתקווה שתבשל", היא ענתה כאילו לא הרעלתי אותה רק שעות ספורות לפני כן.

"אין כמוך מאמי", מלמלתי בתסכול והלכתי לעדכן את המתכון שלי לחמין.

"בפעם הבאה להוסיף כוס מלח", רשמתי לי. זה כבר ישבור אותה.

jacobi.y@gmail.com