ישראלים בהגדרה

מרבית הישראלים שהשתקעו בארצות הברית מגדירים עצמם כחסרי זהות. קבוצת ישראלים אמריקנים החליטה להפוך את הבעיה להזדמנות

ניצן קידר - ערוץ 7 , כ"ה בשבט תש"פ

"זהות יהודית זו מתנה שאני יכול לתת לילד שלי שגדל בארה"ב". שֹהם ניקולט, מנכ"ל IAC
"זהות יהודית זו מתנה שאני יכול לתת לילד שלי שגדל בארה"ב". שֹהם ניקולט, מנכ"ל IAC
צילום: נועם גלאי

הכול תלוי במזל, אומר הפתגם היהודי, וגם ארגון יהודי אמריקני בעל מוטת כנפיים רחבה יכול להיוולד בדרך מקרה כתוצאה מהפגנה דלת משתתפים. "הרעיון נולד בשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה", מספר שֹהם ניקולט, מייסד ומנכ"ל ארגון IAC - המועצה הישראלית-אמריקנית. "הקונסול הכללי בלוס אנג'לס אהוד דנוך ארגן הפגנה גדולה למען ישראל. הגיעו הרבה אנשים, אבל רק מיעוט קטן מתוכם היו ישראלים. זה לא שלישראלים שגרים בלוס אנג'לס לא היה אכפת", הוא מבהיר, "הם התקשרו וביקשו להצטרף למילואים, היו דבוקים לטלוויזיה וביקשו לעזור. אבל הם לא הצביעו ברגליים".

הנוכחות הדלילה של ישראלים באירוע שמבטא הזדהות עמוקה עם מדינת ישראל הדליקה נורה אדומה אצל ניקולט וחבריו. "זו הייתה אינדיקציה למשהו אמיתי: שישראלים לא חיים בקהילה ממשית אלא בקבוצות. לפעמים הם מנותקים מהקהילה היהודית וכך גם מנותקים מישראל. הפרדיגמה עד לאותו רגע אמרה שישראלי שאינו חי בישראל זו תקלה במערכת. בכל מפגש של ישראלי שלא חי בישראל עם אדם אחר, הייתה עולה השאלה 'אז למה אתה לא שם?'".

"במקביל, ניסינו להבין מה זה בעצם אומר להיות ישראלי-אמריקני. גילינו שמי שעונה להגדרה הוא למעשה אדם די תלוש. לאדם ישראלי דתי יש שיוך קהילתי דרך בית הכנסת, שגם מלא בפעילויות לכל הגילים. אבל אדם שאינו דתי רואה את בית הכנסת במקרה הטוב בשבת, ובמקרה הפחות טוב פעם בשנה ביום הכיפורים. יתרה מזאת, כשאתה מתעורר בבוקר בארץ ישראל אתה לא צריך להתאמץ להיות יהודי. אבל אם בארצות הברית אני לא אעשה שום דבר בעניין, אין סיכוי שהילד שלי יגדל כיהודי. אם לא אדבר איתו עברית – איך הוא יידע את השפה? אם לא אלמד אותו על חגים – איך הוא יכיר אותם? אם לא אחליט לשלם יותר כדי שיהיה בבית ספר יהודי, לא יהיה לו את הידע".

קידוש בפעם הראשונה בחיים

סקרים עדכניים בארצות הברית מצביעים על כך שבין 10 ל-12 אחוזים מקרב יהודי ארצות הברית מזוהים עם הזרם האורתודוקסי. חשוב לציין שנתון זה נמצא במגמת עלייה, בעוד זרמים אחרים נמצאים דווקא בדעיכה. אלא שלצד הנתון הזה קיימים כ-40 אחוזים מיהודי ארצות הברית שמגדירים את עצמם כ"אנאפיליאייטד" – לא מזוהים עם אף זרם – חילונים שאין להם קשר אמיתי ליהדות ומן הסתם גם לא למדינת ישראל.

לפני יותר מעשור זיהתה קבוצה של ישראלים שמתגוררים בארצות הברית את החוסר בשייכות שמרגישים ישראלים שעזבו את ישראל והחליטו להשתקע באמריקה. השייכות, אם הייתה כזאת, נגזרה מקהילה מסוימת, שבדרך כלל נסובה סביב בית כנסת וזרם דתי.

קבוצת הישראלים, שהכירה היטב את הנתונים מהשטח, החליטה לעשות מעשה ולהקים את ארגון ה-IAC, המועצה הישראלית-אמריקנית. אחד מהמקימים ומי שמשמש היום כמנכ"ל הארגון הוא כאמור שהם ניקולט, שמסביר מדוע הישראלים היורדים אינם מודעים מראש לקשיי הזהות בארצות הברית ולהשלכותיהם.

"ישראלים אינם מבינים את זה כשהם באים להשתקע בארצות הברית. אני גדלתי בישראל וכשקמתי בבוקר, גם אם אני לא דתי, ידעתי שאני יהודי, שזה יום שישי, הרגשתי את השבת, את החגים. גם אם אתה לא דתי – הזהות היהודית שלך מאוד ברורה. בארצות הברית אם לא תעשה – זה פשוט לא יהיה קיים. וכך אחוז ההתבוללות אצל ישראלים גבוה משמעותית מאשר בקהילה היהודית.

"אנחנו הבנו את המצב ואמרנו לעצמנו: היכן שיש בעיה – ישנה הזדמנות. אם נבנה קהילה, עם מבנה אמיתי של קהילה, עם מנהיגות ותוכניות קהילתיות, יש אפשרות לעשות משהו. יצאנו לדרך עם מודל ראשון בלוס אנג'לס. בשנת 2013 מירי ושלדון אדלסון ראו כיצד זה פועל בלוס אנג'לס ורצו לעשות את זה בכל ארצות הברית".

שהם ניקולט עבד כיזם במיזמי טכנולוגיה חינוכיים ויוזמות בקהילה הישראלית-אמריקנית. לאחר שירותו הצבאי כקצין ביחידת חי"ר בצה"ל, הוא למד בארצות הברית והחליט להישאר שם ולבנות את משפחתו וחייו בלוס אנג'לס. כשהוקם הארגון, שימש כמנכ"ל מייסד לצד קבוצת המקימים. בהמשך הובא מנכ"ל חדש וניקולט עבר להיות חלק מהוועד המנהל. במהלך השנים הקים במסגרת IAC תוכניות חינוכיות שמאגדות כיום אלפי בני נוער בכל רחבי אמריקה. במקביל ייסד פרויקטים ועמד בראש תוכניות יזמות חינוכיות וסטארט-אפים. לקראת סוף 2015, כשהארגון היה בעיצומו של גידול מסיבי, שוכנע ניקולט לחזור לכס הניהול, הפעם כמנכ"ל במשרה מלאה.

בעוד ארגונים יהודיים ותיקים בארצות הברית מאבדים מכוחם, ה-IAC נמצא בצמיחה תמידית. שני הגורמים שמובילים לצמיחה הזאת, אומר ניקולט, הם החזון וכמובן גם הכסף. "בלי החזון והסיוע ממשפחת אדלסון, ההצלחה הייתה נשארת בעיקר בלוס אנג'לס ואולי אחרי כמה שנים בעוד שתי ערים".

מה הבנתם שבעצם הדבר הזה צריך להיות מקיף הרבה יותר?

"בשלב מסוים חדרה בנו ההבנה שאנחנו לא רק ישראלים אמריקנים, אלא גם יהודים אמריקנים. הרי הילדים שלי הם יותר אמריקנים מישראלים, והבנו שיש לנו חובה היסטורית. יש פער בין ישראל ליהדות ארצות הברית ואנחנו יכולים לגשר עליו".

בנקודה הזאת מצביע ניקולט על הבעיה שבגללה הארגון חיוני כל כך, ולכן גם מוצא את מקומו ומתנחל בלבבות. "ההשתייכות הגדולה ביותר בקרב יהודי ארצות הברית היא אנאפיליאייטד – בלתי מזוהה. ישראלי ממוצע בארץ הוא לא מזוהה. כשתשאל אותו מה הוא, אלא אם כן הוא דתי או חרדי, תקבל תשובה כמו מסורתי, שומר כך ושומר אחרת. גם אלה שקוראים לעצמם חילונים, רובם צמים ביום כיפור, חוגגים את החגים וכו'. ישראלי בארצות הברית לא רוצה להיות בלתי מזוהה מצד אחד, ומצד שני, אם הוא אינו דתי, הוא לא מזוהה בדרך כלל עם בית כנסת או עם מפלגה. אנחנו באים ויוצרים את הרלוונטיות הזאת".

איך אתם יוצקים תוכן שמאפשר לבלתי מזוהה להתחבר?

"הבנו שבלי זהות יהודית – הסיכוי שהילדים שלנו יישארו מחוברים נמוך עד לא קיים. הזהות היהודית היא כוח בשבילם, והיא הבסיס שלהם. כך לדוגמה, יש לנו תוכנית שקוראים לה שישי ישראלי. שילבנו בה אלמנטים של קודש, כמו הקידוש והברכות, עם אלמנטים תרבותיים. הגיעו אנשים רבים שחלקם סיפרו לנו שלראשונה בחייהם שמעו קידוש ביום שישי וזה לא קרה בישראל, אלא דווקא בארצות הברית".

"התופעה העוד יותר מעניינת, שהתרחשה במקומות כמו פילדלפיה, היא שיותר מחצי מהאנשים שמגיעים לאירוע הם בכלל לא ישראלים אמריקנים, אלא יהודים אמריקנים. בשלב הזה אתה שואל את עצמך מדוע זה קורה, והתשובה היא שאנחנו מקבלים אותם בכל מצב. הם נכנסים בדלת וזה לא משנה אם הם דתיים, חילונים או מסורתיים. זו בעצם הרלוונטיות שלנו. ברגע שכולם מתחברים, כולל יהודים אורתודוקסיים שמצטרפים, יש חיבור אחד גדול ומוצלח".

כנס חילוני כשר למהדרין

הארגון באופן מוצהר אינו דתי, והוא גם מתרחק מאוד מתוויות או מזיהוי עם צבע כזה או אחר ביהדות. עם זאת, הכנס השנתי של הארגון, שהיה אגב הכנס היחיד של ארגון יהודי שבו השתתף השנה הנשיא טראמפ, היה כולו על טהרת הכשרות, ואולי אחד הכנסים היחידים של ארגונים בסדר הגודל הזה בארצות הברית ששומר שבת מתחילתה ועד סופה. "באה אליי אישה ואמרה לי: 'שהם, אני מאוד מתרגשת מהכנס ורוצה להודות לך'. תהיתי על מה היא מדברת. היא סיפרה שכאישה דתית, בכל כנס מהסוג הזה, שכמובן יש בו פעילות בשבת, תמיד שולחים את הדתיים לבית כנסת רחוק והם מקבלים חמגשיות של אוכל כשר סגור. להפתעתה, בכנס שלנו הכול היה כשר למהדרין, אין פעילות בכלל בשבת, וזאת למרות ששמירת השבת כהלכתה רלוונטית למיעוט מתוך המשתתפים", מסביר ניקולט.

האמירה של הארגון, הוא מתמצת, היא חיבור עמוק לזהות היהודית. "חדרה בנו ההבנה שבטקסט היהודי יש הרבה מאוד כוח. יש לנו תוכניות שלמות שמתעסקות בטקסט היהודי. מישהי סיפרה לי שהיא פשוט בכתה בדמעות על כך שזכתה להכיר את הטקסט היהודי רק בגיל 40 בארץ זרה".

הפעילות של ה-IAC מתבצעת בשילוב ובשיתוף עם הפדרציות היהודיות, שעד היום היו בעצם סוג של שיוך או קהילה, אבל בעיקר בשביל היהודים האמריקנים ופחות בשביל הישראלים.

"מרכזים קהילתיים הם לוקאליים, אבל לא מחוברים. אצלנו בארגון זו החלטה אחידה: אם אני מחליט שאני רוצה יותר זהות יהודית – זה יורד למטה ועובר לכל הסניפים. לתוכנית 'גוונים' העוסקת במקורות יהודיים יש מפגשים בסניפים השונים, אבל אחת לחודש הם נפגשים און ליין עם מרצה סביב הנושא, וכאן כבר מדובר בחיבור של כל רחבי ארצות הברית", מוסיף ניקולט. "לא סתם אני בוחר לפעול בתוך הפדרציה, כי אני לא רוצה להתחרות בהם. אני מחזק אותם והם מחזקים אותי. יש לי היום אחריות ליהדות ארצות הברית, ולא רק על ישראלים אמריקנים. אנחנו מביאים את ישראל ללב הקהילה היהודית האמריקנית – בגלל שאנחנו מובילים את הזהות היהודית".

תוכל להצביע על הנקודה שבה אתה בעצם מרגיש שחיברת?

"האינטרס שלי הוא לחבר כל יהודי לזהות היהודית ולמדינת ישראל. יש נטייה להציג שיח של זהות יהודית וחיבור לישראל כבעיה. התבוללות זו מילה שלילית, התרחקות מהיהדות זה שלילי, אפילו ההגדרה 'בלתי מזוהה' היא שלילית, והתנתקות מעם ישראל היא גם שלילית. זו טעות. כי המגיפה הכי גדולה שיש היום בארצות הברית היא הבדידות, התלישות וחוסר החיבור. אגב, לא רק אצל יהודים, אלא אצל האמריקנים כחברה. זה כולל הרבה לבד, דיכאון, התקפי חרדה, תחושת בדידות שהרשתות החברתיות רק מעצימות.

"זהות יהודית, קשר הדוק לעם היהודי ולמדינת ישראל, זו מתנה שאני כאבא יכול לתת לילד שלי שגדל בארצות הברית, כדי ליצור לו חיבור ושייכות בעולם הזה. להיות אמריקאי זו אומנם גאווה, אבל לא שיוך ברור. היהדות יוצרת להם קבוצת שייכות ומשמעות לחיים. אנחנו משנים את השיח ומדברים על מתנה. במקום לנגן על כך שאם לא תישאר יהודי תפסיק את השרשרת של אלפי השנים, להסביר שזו זכות בעולם המטורף הזה להיות חלק מהעם הזה, מהמשפחה הזאת. זו מתנה".

להתווכח בלי להתפלג

פעילותה של המועצה היהודית-אמריקנית מבקשת לקשר בין יהדות ארצות הברית לישראל, אולם נראה כי ישראל מצידה לא מגלה מספיק התעניינות ומעורבות במתרחש בקרב יהודי ארצות הברית והקהילות הישראליות.

אתם פועלים לחיבור היהודים לישראל. איך דואגים שגם הישראלים בארץ יהיו מחוברים אליכם?

"אני מאמין שמדינת ישראל והעם היהודי צריכים להיות מחוברים יחד, תלויים זה בזה וצריכים להפרות זה את זה. המדינה הזאת קמה גם בזכות היהודים שהיו באמריקה ונתנו לה. אם תוסיף עכשיו עוד שתי יחידות לימוד על העם היהודי במערכת החינוך זה לא מה שיעזור. הדרך היחידה היא למצוא אתגרים משותפים ולפתור אותם יחד. למצוא הצלחות משותפות. במקום ללמד את הילד על היהודי האמריקני, תגיד לו: אתה יודע עברית, ויש מעבר לים ילדים יהודים שצמאים ללמוד עברית אבל אין מספיק מי שילמד אותם. אתה יכול ללמד אותם עברית וכך לחבר אותם. אתה צריך להושיב את האנשים בכיסא של הנהג".

אולי מדינת ישראל צריכה להתאמץ קצת יותר בשביל החיבור הזה?

"האידיאולוגיה שלנו היא שאנחנו לא אומרים למדינת ישראל מה לעשות בשום דבר. אני לא גר פה, לא משלם פה מיסים, ולכן לבוא מבחוץ ולהגיד למישהו לעשות כך או כך – להשקפת עולמנו זה לא הוגן".

ניקולט מוסיף כי "בכל שנות קיומנו לא התבטאנו בנושאים נפיצים כמו דת ומדינה או זכות הישראלים להצביע, משהו שכביכול מאוד נוגע לישראלים בארצות הברית. למה? כי אנחנו מאמינים שיש כאן דמוקרטיה נהדרת. אם אני רוצה להשפיע, אני יכול לחזור לישראל ולהשפיע – בין אם לעבוד במשרד החינוך כדי להשפיע על החינוך, בין אם להצביע למפלגה מסוימת".

הנושא הפוליטי מאוד נוכח. האמריקנים מאוד אוהבים פוליטיקה והישראלים האמריקנים מאוד אוהבים לעסוק גם במה שקורה בישראל. ויכוחים פוליטיים, עמדות שונות - הכול נשמע, אבל מחוץ לחדרי הפעילות המשותפת. כשנכנסים לפעילות הרצון הוא אחד: להתחבר ולא לחפש דברים מפלגים. "אני מצליח לשבת במקום אחד עם דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים. הם יכולים להתווכח ויכוחים סוערים רגע לפני, אבל לא בתוך הפעילות", מספר ניקולט.

המקום היחיד שבו כן נכנסת הפוליטיקה הוא הכנס השנתי. "רק בכנס הגדול שלנו, פעם בשנה, אני אכניס מעט את הפוליטיקה, כי זה בשליטה שלנו במטרה שזה יהיה מאוזן. העורך של הג'ואיש ג'ורנל כתב משהו יפה: אף פעם לא הייתי בוויכוח סוער וקולני שכזה בכנס. אבל היה כל כך יפה לראות שהוויכוח והצעקות התנהלו באופן שלא ירד לפסים אישיים, הוא היה נטו אידיאולוגי, ולא התיימר לומר שבעל עמדה מסוימת משמאל או מימין אוהב יותר או פחות את מדינת ישראל".

הכנס משקף את סוד ההצלחה של הארגון. בדיוק כמו בקהילות שנוצרו בזכות IAC, אפשר לראות בו יהודים חרדים, חובשי כיפה סרוגה, חילונים ואנשים שהקשר שלהם ליהדות מאוד רופף והם שולחים את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים. כך למעשה נראית גם קהילה ממוצעת של ישראלים. "כתוצאה מהפעילות שלנו נוצרה קהילה אמיתית, על מוסדות התרבות שלה והחסד שלה. רואים את זה יותר ויותר", מספר ניקולט.

איך זה בא לידי ביטוי?

"אם בלוס אנג'לס קם ארגון שמטפל בחולי סרטן ישראלים-אמריקנים שייסדו אותו אנשי IAC, או יוזמות אחרים שאנחנו יכולים לדחוף אותן, נעשה את זה. ואז הקהילה הופכת להיות ממש כמו שאנחנו מכירים – אם זה בתמיכה בניצולי שואה, בטיפול ועזרה למשפחה נזקקת, בסיוע וחיבוק למשפחה שנולד לה ילד או לחילופין שנפטר לה אדם קרוב. יש פה את אותה ערבות הדדית שרצינו בעצם להכניס. זו קהילה. בקבוצת הלימוד יושב יהודי אורתודוקסי ולידו יושב אדם שטוען שאין יד מכוונת בעולם. הם עובדים יחד באותו ארגון, נלחמים יחד באנטישמיות, פועלים יחד זה למען זה. כי אין עיסוק במי האדם אלא בחשיבות החיבור כקהילה".

מה עם עידוד עלייה לישראל?

"אני לא מעודד עלייה כי זו לא המשימה שלי, אבל אנחנו כן נעשה את כל ההיכרות עם כל הפעילויות שמטרתן לקרב לישראל. אנחנו נאמר להורים: המדינה הזאת היא פרס לילדים שלכם. אני רואה איך הילד שלי זורח כשהוא כאן, מדבר עברית, מרגיש את המשפחה המורחבת. למה 'תגלית' זה פרויקט כל כך חשוב? כי הצעירים שמגיעים מסתכלים מסביב וכל מי שהם רואים זה המשפחה שלהם. לישראלי צבר מאוד קשה להבין את זה. אנחנו לא גדלנו בתוך תחושת מיעוט, היינו הרוב במדינת ישראל. האם מתוך הדבר הזה יש יותר צעירים שרוצים לעלות או להתגייס? כן, רואים את זה".

נלחמים באנטישמיות בפייסבוק

יהדות ארצות הברית, ובתוכה גם הישראלים, מתמודדת בשנתיים האחרונות עם עלייה מטרידה באנטישמיות המדווחת. שנאת היהודים גבתה מחיר דמים עד כדי הגדרה משטרתית של פשעי שנאה ו"טרור נגד יהודים", עניין שיהדות ארצות הברית לא חוותה מעולם, בוודאי שלא בעוצמות האלה.

ניקולט מציין שהקהילות שנוצרו נרתמות באופן טבעי להיאבק באנטישמיות, שבעצם מאיימת על הקהילה ובסופו של דבר, מתוך שלא לשמה, גם מחזקת את הקהילתיות.

"האנטישמיות אינה חדשה, אלא יותר נוכחת בחדשות. אצלנו זה משהו שנמצא בחצר האחורית ולא מדווח כבר שנים. הדבר המפחיד בזה הוא הגלישה לתוך המיינסטרים. אנחנו כקהילה היינו יותר מדי עסוקים בלנתח אם המקור של האנטישמיות הוא בימין הקיצוני או בשמאל הקיצוני, במקום לבוא ולומר: אנטישמיות היא אנטישמיות, לא משנה מהיכן היא מגיעה, וצריך להיאבק בה. עכשיו היא זולגת לתוך הציבור שבמרכז. זה כבר לא בקצוות אלא בשיח, במוזיקה ובמדיה".

איך אתם פועלים נגדה באופן אקטיבי?

"הדבר הראשון הוא שאנחנו מבינים שהיום מכפיל הכוח של האנטישמיות הוא הרשתות החברתיות. אם יש לי אידיאולוגיה אנטישמית - יותר קל לי להפיץ אותה. אם ראו את התעמולה או המעשה שלי עוד אלף משוגעים - הם מקבלים רעיונות והנעה לפעולה. פעם אם היה צלב קרס על בית כנסת בלוס אנג'לס, הקהילה הייתה דואגת לסייד את הקיר וזה לא היה מגיע לעיתון. היום אם יש צלב קרס קטן במנהרה שכוחה של הסאבוויי בניו יורק, יש לדבר הזה מיליון צפיות ברשת".

ניקולט מספר על שיתוף פעולה הדוק עם פייסבוק. "אנחנו מצליחים להוריד עמודים שלמים של אנטישמיות מהרשת. יש לנו גם ארגון 'אחות', שהוא סוג של שדולה שמקדמת חקיקה נגד אנטישמיות ו-BDS והרחבת ההגדרות".

ופרט לרשתות החברתיות?

"בתחום החינוך הציבורי הצלחנו לעצור בקליפורניה תוכנית לימודים שהיה בה נרטיב אנטישמי, ודבר דומה נעשה בבוסטון. המסר שיש פה הוא שיש בישראל ידע מקצועי שרלוונטי לנושא. ישראל יכולה לשחק כאן תפקיד בשיתוף ידע כדי להילחם באנטישמיות בארצות הברית. לדעתי יש כאן אויב ברור והזדמנות משותפת של כל העם היהודי בישראל ובארצות הברית להתאחד במאבק הזה ולנהל אותו בקול אחד ובמשותף".