1
טקס האוסקר, שנערך בלוס אנג'לס בתחילת השבוע שעבר, הניב את הרייטינג הנמוך ביותר שלו בכל הזמנים: 23.6 מיליון צופים בארצות הברית בלבד. לפי הדיווחים, מדובר בירידה של שישה מיליון צופים לעומת הטקס מהשנה שעברה. הו לא, אין סיכוי שתגררו אותי לבדיחות שואה, תתביישו שבכלל חשבתם על זה. אבל הנפילה הזאת היא סיפור מתמשך בטקסי הפרסים, ולכן אפשר לומר בלב שלם שאני מזהה תהליכים.
יש סיבות אובייקטיביות לירידה התלולה, כמו שינויים בהרגלי הצפייה בעידן הסטרימינג. ועדיין, כפי שיודעים למשל מארגני תחרות האולסטאר ב-NBA, עם גישה נכונה אפשר לפחות לתת פייט. אלא שבטקסי האוסקר, בשנים האחרונות ובפרט השנה, נראה שהמפיקים עשו הכול כדי לתרום דווקא לצניחת הרייטינג. כמעט כל ניסיון לחדש ולרענן את הטקס נראה מאולץ ומלאכותי והזיק יותר מאשר הועיל.
במשך עשרות שנים היה טקס האוסקר ערב מבדר אבל ארוך, משעשע אבל מייגע, מרגש אבל צפוי ברובו. השנה נדמה שנותרו ממנו בעיקר החלקים הגרועים. הוא עדיין ארוך מדי, גדוש בקטגוריות אזוטריות וסובל ממגישי פרסים טרחניים ומנאומי תודה בלתי נגמרים. מנגד, המפיקים הצליחו לנכש מהטקס כמעט כל רכיב של הומור ראוי או רגש אותנטי. תפקיד המנחה הקומי בוטל, הניסיון לקצר את הנאומים נכשל, וגם מהפרסים על מפעל חיים נותר רק אזכור אגבי נטול שמחה. אפילו קליפ הזיכרון, שבו מוזכרים אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם, איבד את הקסם שהפך אותו למרעיד הלב האולטימטיבי מדי שנה בשנה.
2
אבל חמור מכך, הוליווד הפכה בשנים האחרונות למשטרת פי סי טרחנית במיוחד. לצד הפתיחות המבורכת כשלעצמה כלפי מיעוטים וזרים, השתלטה על המרחב הקולנועי פוליטיקת זהויות מייגעת, מעייפת ומרוחה בשכבה עבה של צביעות. לא רק טקסי הפרסים סובלים מהשיח החדגוני של השמאל האמריקני, אלא גם הסרטים המועמדים. יותר ויותר סרטים לועסים בשביל הצופים את המסר הקבוע של קבלת האחר, ורבים מהם זוכים בפרסים גם כשאיכותם הקולנועית שנויה במחלוקת.
אין זה מקרה שבשלוש השנים הקודמות, לפני שהקולנוע הקוריאני נכנס לתמונה, זכו בפרס הסרט הטוב ביותר יצירות אמריקניות שעסקו בקונפליקטים של גזע, מגדר ונטייה מינית. אין זה מקרה שהמתח הבין-גזעי בחברה האמריקנית מככב בקולנוע העכשווי הרבה יותר מאשר בעבר. אפשר היה לראות בכך התפתחות חיובית, אם הסרטים היו איכותיים יותר ודידקטיים פחות. אבל נראה שבעידן הנוכחי, קבלת האחר היא כמעט כל מה שנותר מתרבות הבידור האמריקנית. גם משום כך, אין פלא שמיליוני אנשים מוחקים את עצמם מטבלת נתוני הצפייה.
3
בעוד כשבוע וחצי ייערכו הבחירות לכנסת הבאה. או בעוד חודש וחצי, אם אתם בני גנץ. כרגע חוששים רבים, במפלגות השונות ובציבור הרחב, שהרייטינג בקלפיות יהיה נמוך יותר ממה שראינו בשתי מערכות הבחירות הקודמות. רבים מאזרחי ישראל חשים סלידה אל מול המבוי הפוליטי הסתום, כמו גם בוז כלפי הפוליטיקאים שהביאו אותנו למצב הנוכחי. חלק מהמצביעים הפוטנציאליים כבר הודיעו שהספיק להם, ושאת השניים במרץ הם יקדישו לזמן איכות בחוף הים או מעבר לים.
מה עושים הפוליטיקאים ואנשיהם כדי לשפר את המצב? חוזרים שוב ושוב על אותם שטיקים פוליטיים, אותם פוסטים חלולים וציוצים מרושעים ואותם ספינים שקופים וסיסמאות ריקות, תוך שימוש באותם מוטיבים של אותם יועצי קמפיין. או יועצים אחרים, כאילו יש הבדל ביניהם. הם עושים הכול כדי לתרום לצניחת אחוזי ההצבעה וגורמים יותר נזק מתועלת. וגם כאן, כמו באוסקר, יש מועמדים רבים, אבל האיכות - איך לומר - שנויה במחלוקת.