"הציונות הדתית סיימה את תפקידה ההיסטורי", כך מורגל בפיו של איש התקשורת הסרוג שמעון ריקלין, והוא לא היחיד שאוחז בדעה הזאת. יש קולות בציבור הדתי שטוענים כי הבסיס המשותף רעוע, הדגלים המשותפים ממילא כבר קופלו והוטמנו עמוק בבוידעם, ואין עוד מה שיגדיר אותנו כציבור דתי לאומי. הדגלים אומנם עשויים להישלף שוב באוסלו ג' או במקרה של תוכנית מדינית מאיימת אחרת, אבל כרגע אין גורם מאחד, ובעיקר אין כיוון משותף קדימה ולכן אין עוד טעם.
לאחר שבחנו היבטים שונים במגזר, כמו מי הוא בדיוק, מה יחסו לפמיניזם, במה עוסקים חבריו ומה הם הגוונים השונים שבו, כל שנשאר הוא לעסוק בשאלת השאלות: האם נותר לו חזון ותפקיד בחברה הישראלית?
דרושה מקוריות
משחר היווסדה עסקה הציונות הדתית כקבוצה בעשייה חיובית בלתי פוסקת. האידיאלים אומנם השתנו עם השנים, לפי צורכי המדינה ולפי האתגרים שמולם עמד הציבור הציוני-דתי עצמו. היו שם, בין השאר, חלוציות-דתית, החייאת התורה הארץ-ישראלית, הפרחת יהודה ושומרון והתיישבות חברתית. היום, עם התגשמותו של חלק גדול מהחזון הציוני-דתי, תלויה ועומדת השאלה לאן הולכים עכשיו, האם יש לנו לאן ללכת ביחד, האם היחד הזה חשוב.
כאמור, ריקלין חושב שתפקידה של הציונות הדתית הסתיים, קודם כול כי היא מפוצלת, ומה שממחיש את ההתפצלות הוא הפוליטיקה. "היא נמצאת בליכוד ובכחול לבן ובימינה, שזה בעצם כמה מפלגות יחד, והיא גם בעוצמה יהודית וביהדות התורה. יש בציונות הדתית אנשים טובים אבל אין רעיון מאחד. כמו היהודים שהיו בפזורה. קבוצה פה, קבוצה שם, וזה חבל".
ריקלין חושב שהיה לציונות הדתית רעיון ייחודי וגדול, אבל הוא איננו. "מה שהיה בבסיס הרעיון המאחד של הציונות הדתית הוא ההכרה בנס הגדול של חזרת העם לארצו, בניגוד לשמאל מצד אחד ולחרדים מצד שני. כל אחד מהמגזרים האחרים חי בגטו שלו ועוסק בדברים שלו מנקודת מבטו. הציונות הדתית ניסתה לפעול, כמו הקיבוצים שפעלו בשעתו אבל בשלב מסוים הפסיקו. מאז המצב השתנה ופתאום הציונות הדתית לא רואה את הנס".
האמת היא שריקלין לא מחזיק יותר מדי מהמקוריות של הציונות הדתית ומהרקורד שהצליחה להביא עד עכשיו. עשייה הייתה, הוא אומר, והרבה, אבל האידיאלים של הציונות הדתית הם רעיונות מיובאים, שלא לומר חיקויים של ההתיישבות העובדת. "כל האידיאלים הם של השומר הצעיר, רק באיחור של עשר שנים. הכול. כולל ההליכה לצבא, ההתיישבות, גם הגרעינים לערי פיתוח ואפילו הטובים לתקשורת. אני עדיין מחכה ליצירה מקורית, חדשה. האם יש שיר אחד, מאחד, שיכול לתאר את יהודה ושומרון ואת אהבת המתיישבים אליהם? אין שיר מקורי כזה. זה נכון שרבים הלכו להתיישבות בגלל התורה וזה טוב, אבל רבים נאחזו במקום בגלל שהם חיקו את תנועת ההתיישבות החילונית. אלה שהגיעו אחריהם בכלל באו כי זה היה נוח".
מה זו יצירה מקורית? מבחינתו של ריקלין הציונות הדתית הייתה צריכה לבנות דברים חדשים, ליצור מבנים חדשים "ולא להיכנס לזירות הקיימות כפי שהן היום, המשפטית, התקשורתית אפילו הפוליטית". ויש גם כיוונים אחרים שהוא מחפש – למשל, את חידוש ההלכה והתאמתה לשיבת ציון של היום. "היינו צריכים ליצור משהו שמחבר את עם ישראל לעצמו ולארצו. תראי, אנחנו עדיין מציינים את יום שאילת הגשמים לפי המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם – בבל, אז יש עוד מה לעשות. בציונות הדתית לא קמים קולות חזקים, קולות שיכולים לבנות דברים חדשים וליצור שינוי, וזה חבל".
אולי אין לך סבלנות? אולי שינויים מתרחשים לאט?
"אני מחכה כבר כמה עשרות שנים. את יודעת מה, בואי נחכה. בינתיים, הציונות הדתית מתמסמסת ומתפזרת אל תוך העם. החילוניים נעשים מסורתיים יותר, הסרוגים והחרדים שומרים פחות באדיקות על התורה והמצוות, הקצוות מתקרבים לסוג של ממוצע מסורתי חדש".
צנטריפוגה שיצאה משליטה
"אני לא מסכים עם קריאת המצב וממילא לא עם המסקנות", אומר הרב יובל שרלו, בהתייחסו לדבריו של ריקלין. "האם הציונות הדתית כוננה בשלושת הצירים שלה יחס מיוחד לתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל וחוללה שינוי דרמטי בלימוד התורה לכיוון תורת ארץ ישראל? כן".
הרב שרלו לא נבהל מכך שהקטליזטור להתיישבות ביו"ש, ואף בנגב ובצפון הארץ, היה תנועת ההתיישבות החילונית. כי לדבריו, מרגע שהציונות הדתית עלתה על הבאגרים ועלתה אל ההר, היא עשתה את זה בדרכה שלה, עם פרשנות משלה. "גם עולם התורה הציוני-דתי הוא שונה באופן משמעותי ומבורך מכל עולם לימוד תורה אחר".
הרב שרלו מצביע על החידושים אותם שריקלין מחפש. אולי ההלכה לא השתנתה לגבי תאריך שאילת הגשמים, אבל ענפי תורה רבים החלו להילמד באופן אינטנסיבי, מעמיק ורחב. "עולם המחשבה, האמונה והתנ"ך, לימוד תורה של נשים. יש כאן יצירתיות עצומה. מבחינת תמונת המצב, היא הרבה יותר פוזיטיבית ממה שמצויר". אבל הרב שרלו לא משאיר אותנו רק בצד האופטימי של המטבע, יש גם צד שני. "הציונות הדתית נמצאת תחת איום שאם היא לא תעבור את השינויים שהיא צריכה לעבור בכל התחומים, ייתכן שהיא תצטמצם ותיעלם".
הרב שרלו קורא לריענון או אולי הרחבה של האידיאולוגיה הציונית-דתית. למשל בנושא ארץ ישראל, הוא אומר, כבר לא מספיק לדבר על התיישבות. "הציבור הציוני-דתי צריך לראות איך הוא משתלב בהגנה על הטבע ובאקולוגיה". בתחום עם ישראל, אומר הרב שרלו שבשנות ה-80 הציבור ויתר על קהלים גדולים בחברה הישראלית הן בציר ימין-שמאל והן בציר אשכנזים-מזרחיים, וגם כאן הוא צריך להרחיב את עצמו ולהיפתח, וגם לראות איך הוא מתחבר ליהודי התפוצות ולציבורים נוספים במדינה. התחום השלישי הוא כמובן קודקוד התורה במשולש הנצחי. "אם לא נעצים את המחויבות הדתית מצד אחד, ונעצים את היצירתיות והפתיחות שיכולה להיות בה מן הצד השני, הציונות הדתית תצטמצם ותיעלם".
יש איזו סתירה מובנית ברצון של המגזר הציוני-דתי להשתלב בתוך הציבור הכללי, כי אם הוא משתלב הוא נעלם וזהותו אובדת.
"באופן אישי, רוב עבודתי הציבורית לא נעשית בתוך המגזר אלא נוגעת לסוגיות אתיות של החברה במדינת ישראל ושם שאלת המגזר פחות חשובה. יחד עם זאת, יש חשיבות לשאלת ההשתייכות של קבוצה רחבה, של חיבור תורה וחיים, ממלכתיות ודתיות. יש חשיבות למגזר, ובלבד שהוא לא ממאיס את עצמו על יושביו. אם הוא מאיר להם ואנשים רואים שיש גיוון ומסתכלים בעין טובה זה על זה, אז הוא מהווה נקודת פתיחה טובה".
לאמירות השליליות ולהטחת בוץ ההדדית בתוך המגזר, אומר הרב שרלו, יש השפעה שלילית מאוד. הוא מדמה אותה לצנטריפוגה שמעיפה את אנשי המגזר החוצה ומרחיקה אותם ממנו. "הנכס החיוני לקיומו של המגזר הוא עין טובה, רוח מחבקת ורצון לעשות טוב משותף ולהאיר את מקומנו בעולם". לדעתו, עניין העין הטובה הוא ישים, אפילו די פשוט. "צריך להתרגל לכך שיש מרחב בתוך גבולות הגזרה, וכשמישהו חסר בנושא מסוים הוא הרבה פעמים טוב יותר בתחום אחר. על ידי אותה עין טובה תגיע גם שפה של תיקון. אדם לא יאמר אני ועדת הקבלה או ועדת ההכשרים של הציונות הדתית אלא איפה אני יכול להיכנס למקום הזה שמתקן".
לחדש ולקדש
"כתנועה רוחנית רעיונית הציונות הדתית אולי לא ממלאת את תפקידה, אבל היא לא סיימה אותו", אומרת אשת החינוך והציבור שרה אליאש. ומה התפקיד? "להעמיק את המימד היהודי-תורני בשיבת ציון בתוך הציונות, ומצד שני גם לבדוק את המימד הדתי ההלכתי אחרי אלפיים שנות גלות". אליאש מצטטת את אמירתו של הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש", ואומרת: "זהו תפקידה של הציונות הדתית, לחדש את הישן, ובחדש להכניס קדושה".
היא לא אוהבת את ההתעסקות בנושא המגזרי, "העיסוק של המגזר בתוך עצמו הוא פריבילגיה או פינוק. אני קוראת לזה 'בורגנות נינוחה'. זה קצת כמו שקרה לחצרות החסידים. בסוף אתה עוסק במסגרת ולא במהות. זה לא הכיוון שאליו צריך לפסוע. יש קבוצות שחושבות כל הזמן מה נכון היום, לאן צריך ללכת". אליאש עצמה חברה בקבוצה כזאת, אבל נראה כי הצורך בקיומן של קבוצות כאלה מוכיח שהדגלים כבר אינם טריוויאליים.
אולי ברגע שלא יודעים בדיוק לאן הולכים עכשיו זה אומר שמשהו התפרק?
"לא. תמיד הייתה הגות. תנועת בני עקיבא היא תוצר של הפועל המזרחי. זו הייתה תנועה עם פילוסופיה מאוד מעמיקה. גם היום יש לציונות הדתית הוגים. לא הכול צריך לפרוץ באופן ספונטני. הפריצה צריכה להיות מלווה בחשבון נפש של הכוונה, של התוויית כיוון לאן אנחנו הולכים".
האם היום, בעידן של בורגנות נינוחה, כפי שאת מגדירה, יש טעם לדבר בכלל על אידיאלים? אולי הפכנו למגזר קצת שבע?
"גם החלוצים שבאו לארץ היו מיעוט. זה לא מפחיד אותי, בתנאי שכל הזמן נצמיח הוגים. אני רואה שמערכת החינוך עדיין מחנכת לאידיאלים, ואם אנחנו לא עסוקים בלבצע את תפקידנו זה בגלל שאנחנו עסוקים במגזר ובעצמנו. הפרטת החינוך שמפצלת ומפלגת וגורמת לכך שילדים הולכים לבתי ספר חילוניים היא שלילית, ומנגד יש גם ריצה בכיוון הליברלי וכניעה להמון מוסכמות ליברליות. אז ליבה מגובשת אין, אבל גם בקצוות יש אנשים שמנסים להעמיק ולראות איך עמדתם מסתדרת עם התפיסה הציונית-דתית המגוונת".
ויכוחים של משפחה
ויש מי שאומר שזהו, אין רעיון אחד מאחד, אבל זה לא נורא, לא בכך תלוי קיומו של המגזר. "צריך להפסיק להסתכל על הציונות הדתית כקבוצה שיש לה אידיאולוגיה אחת משותפת", פוסק הרב אמנון דוקוב, ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל. "צריך להפסיק לחשוב על הציונות הדתית כמי שיש לה מניפסט שכולם חתומים עליו, אלא יותר כקבוצה סוציו-אקונומית שיש לה מכנים משותפים שמאפיינים אותה".
מה מאפיין היום את הציונות הדתית? למשל מערכת החינוך הממ"דית, אמצעי התקשורת המגזריים וגם תנועות הנוער, שעל אף שהן כמה תנועות ולא אחת, הרי הן בנות דודות וקרובות רעיונית. "גם סגנון הוויכוח ואופי העלבונות מעידים שמדובר בדיון בתוך המשפחה, בין אנשים שיש ביניהם זיקה. נכון להיום, וזה לא בהכרח יישאר גם מחר, הדבק הזה הוא לא רע".
הרב דוקוב מוסיף ואומר שהאבחנות בכל התחומים ובכל העולם הפכו לחדות פחות, על החיוב והשלילה שבכך. "כשהייתי נער, אם אחד מחבריי לא הניח תפילין ולא שמר שבת הוא יצא לגמרי החוצה ולא הגדיר את עצמו כדתי. היום זה לא כך. החשיבה היא פחות בינארית ופחות מחייבת. כך בכל העולם וכך גם במגזר הציוני-דתי. השיח הוא של שייכות ומשפחתיות".
אם לא כולם מרימים את הראש אל דגל אחד מאחד, בסופו של דבר הדבק הזה יישחק. מה יאסוף את כולם לאורך זמן?
"אפשר לומר שהדבר הרע שקרה לציונות הדתית הוא ההצלחה שלה. מה שגיבש אותה והביא אותה למה שהיא היו ארץ ישראל והקמת היישובים. ההצלחה, כפי שהיא נראית כרגע, הופכת את הדבר הזה למובן מאליו ופורשת רשת של אתגרים. הקב"ה כל פעם מעלה אותנו כיתה". אבל כן, מסכים הרב דוקוב, "שאלת ה'מה הלאה' איננה פתורה".
ובכל זאת, הוא מציב חזון שבהחלט יכול להיות נושא לשיחות שבין מנחה לערבית ולדיוני שולחן השבת בשנים הבאות: "הציונות הדתית היא הקבוצה החברתית שבה נבדקת השאלה אם יש היתכנות לדרך של מחויבות לתורה ושרשרת הדורות בתוך מציאות מודרנית על כל אתגריה. זו הקבוצה שמגדירה את עצמה כמחויבת לתורה ומצוות ומצד שני חשופה לחיים העכשוויים על כל ההיבטים שלהם".
בעיני הרב דוקוב זו שאלה שהייתה אמורה להעסיק את החברה הישראלית כולה, אך היא ניצבת לפתחה של הציונות הדתית משום שהחברה החילונית איננה מחויבת לשרשרת הדורות, והחברה החרדית משתדלת שלא להכניס את המודרנה פנימה. בירור הסוגייה הזאת, אומר הרב דוקוב, איננו פשוט כלל ועיקר. יש מקומות שבהם המפגש הזה מצמיח דברים נפלאים, יש מקומות שבהם אנחנו עומדים מול שוקת שבורה ויש מקומות שמצריכים בירור. "אנחנו לא יכולים לצפות שזה יקרה בנועם והנה כבר יבוא המשיח, אלה ניגודים מאוד מורכבים ועמוקים, העימות ביניהם כבר קורה ויכול להיות שהפרויקט הזה ייכשל", הוא אומר בכנות.
אבל אתה לא מציע אידיאל להמונים. הקריאה שלך היא ניואנסית, היא התוויית דרך. איך מתרגמים אותה לחיי היומיום של הציבור? איזה דגל אתה מניף לו?
"אנחנו מתגעגעים לעולם אידיאולוגי, אבל אחת הסיבות שאין אידיאולוגיה היא שהכול טוב. האידיאולוגיה מתבססת על חוסר גדול במציאות שיכול לסחוף אחריו ציבור. הציבור יקים משהו בשביל למלא את החוסר, ואז כל אידיאל שמתממש יש בו תחושת חמיצות. אנחנו אומנם חיים במציאות שהיא לחלוטין לא פתורה, אבל במידה מסוימת ישראל חזקה היום מבחינה מדינית וכלכלית. כאן עולה השאלה שהיא אתגר אנושי כללי, איך נראים חיים שאין בהם חוסר עמוק במציאות".
לדברי הרב דוקוב, היעדרו של הדגל הגדול והסוחף מאפשר מקום לתיקון היחיד ולעבודת ה' שלו, למשל. כשהיחיד מגויס מאוד למשימה גדולה הוא לא פנוי לדאוג לצדדים האלה. לדבריו, המציאות המתוקנת מפנה מקום לשאלות אחרות, חשובות מאוד. "למשל, צריך למצוא מה היא הבשורה של היהדות לחברת שפע. אני חושב שיש לה בשורה ענקית". בדרך כלל נבהלים משפע כלכלי, הוא אומר. "וישמן ישורון ויבעט" הוא לא משפט מודרני אלא מוסכמה עתיקה אך רלוונטית מתמיד. "ויש לעסוק בטוב שיכול להביא השפע הזה. אולי לא נטפס על ג'בל, אבל אולי יותר קל לטפס על ג'בל מאשר ללמוד ולברר את הסוגיות האלה".
זהות לא מחליפים
אם מבוגרים שגדלו בחברה מסוימת, נוטים להישאר בה מכוח האינרציה, לחבוש את אותה הכיפה, ללכת לאותו בית כנסת ומקסימום להחליף את הכובע במטפחת, הרי שהנערים והנערות נמצאים בשלב אחר. הם מתמודדים עם שלב גיבוש הזהות. השאלה היא האם יש מה להשיב להם בתקופה שבה המבוגרים עצמם מסתובבים עם סימני שאלה בעיניים.
רעות גיאת, סגנית ראש מינהל החינוך ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מספרת שלאחרונה התחילו להעביר ברשת תוכנית מיוחדת העוסקת בזהות הציונות הדתית, בדיוק בגלל המאבקים הפנימיים שעלולים לבלבל את התלמידים.
גיאת מתחברת במקומות מסוימים למה שאמרו קודמיה, אבל עדיין רואה באופן ברור את המצע האידיאולוגי שעליו מיוסד המגזר: "רב המחבר על המפריד. יש דגלים ברורים גם היום, יש משנה סדורה, ארץ ישראל היא מקום של קדושה, היא מצמיחה את עם ישראל, משפטים שהרב קוק כתב אותם אז ונכונים לגמרי גם היום. אני רחוקה מלחשוב שתפקידה של הציונות הדתית הסתיים". היא אפילו מערערת על עצם השאלה. "ציונות דתית היא זהות. האם זהות מחליפים? האם זהות היא משהו פג תוקף?".
גיאת אומרת שהיום מערכות החינוך פתוחות לקהלים חדשים, וזה לכשעצמו אידיאל חדש ומותאם לתקופה. "אנחנו לא עושים את זה מתוך כורח, אלא כאידיאל. החינוך מאפשר לקהלים יותר הטרוגניים לבוא בשעריו, והוא רואה בזה חלק מהשליחות והאתגר שלו".
ואיך מחנכים את הנערות והנערים לזהות הציונית-דתית? המלאכה איננה קלה, היא מודה, והיא שונה מפעם. "אבל גם הוראת המתמטיקה היום לא דומה למה שהיה לפני עשור", היא מחדדת. "השפה היום היא יותר מורכבת. עוסקים גם במסכים ובשעות הפנאי, דברים שלא היו פעם. אבל גם התורה משקפת מציאות שהיא רחוקה מזו של היום והיא עדיין רלוונטית. אז צריך לבדוק איך האידיאלים והעקרונות משתלבים במציאות של היום".
גיאת לא מודאגת מהדור הבא של הציונות הדתית, להפך. יש לה ודאות פנימית שהרעיונות מושרשים מספיק והתלמידים ימשיכו לאחוז בהם גם להבא. "אם אגדל נוער שיבין מה החלק שלו בסיפור של העם הזה, מחר הוא יגיע עם הזהות הבנויה שלו אל עולם העשייה. לשם אנחנו שולחים אותו".