ההחלטה של נתניהו להזמין את גנץ לעימות טלוויזיוני נראית כמו ניסיון אחרון לשבור את התיקו הנצחי שמשתק את המערכת הפוליטית, אבל אולי היא דווקא מרמזת על התנודות מתחת לפני השטח שבהן מבחין ראש הממשלה, שכבר מערערות את השוויון הסטטי ולא לטובתו.
עימות הוא בדרך כלל אינטרס של המועמד החלש יותר, שאין לו מה להפסיד. בסבבים הקודמים גנץ היה זה שהצהיר כי הוא מוכן לעימות, ונתניהו שנחשב לפייבוריט - התחמק. עכשיו המצב התהפך: נתניהו יוזם עימות וגנץ הוא זה שמסרב.
בתחילת דרכו יו"ר כחול לבן היה זקוק לעימות חזיתי עם נתניהו כדי להרוויח את עצם העמידה על אותה במה מולו אחרי כהונה רצופה של עשור בראשות הממשלה, שהייתה מכניסה אותו מבחינה תודעתית לליגה של מועמד אמיתי לראשות הממשלה. שתי מערכות רצופות שבהן הביא יותר מ-30 מנדטים והפך לראש המפלגה הגדולה בישראל מיצבו אותו שם גם בלי זה. כעת הוא קרוב יותר מנתניהו להרכיב ממשלה.
גנץ זקוק לתזוזה צנועה של שני מנדטים בלבד מהימין לשמאל כדי להקים ממשלת רוב יהודי (שכבר הספיקה לחזור לשולחן אחרי שעודה כמעט קבר אותה). האתגר של נתניהו קשה הרבה יותר: שישה מנדטים שיחזרו לגוש הימין הם הסיכוי היחיד שלו כדי להקים ממשלת 61.
זו הסיבה שיו"ר כחול לבן מסרב לסכן את המעמד שהשיג בכניסה לשטח האש במגרש הביתי של נתניהו. הספיקו לו הגמגומים והטעויות בראיונות שנתן לשלושת הערוצים במוצאי שבת. שידור חי, בלי טלפרומפטר, מול אחד הנואמים המנוסים והטובים בעולם, עשוי להוציא אותו משיווי משקל באופן חריף יותר. אין סיבה לקחת סיכון בזמן שהוא ממילא בעמדת יתרון.
לעומתו, נתניהו זוכר היטב את שני העימותים שבהם השתתף: ב-96' כשהיה מועמד טרי ואנדרדוג מובהק מול שמעון פרס, ובחסות הציפיות הנמוכות הביס את יריבו המנוסה במה שלדעת רבים הכריע את הבחירות. וב-99', כשאהוד ברק שנחשב המועמד המוביל השאיר אותו ואת איציק מרדכי להתעמת לבדם, נתניהו נראה כמו מי שינצח בקלות ותכנן להתמקד בכיסאו הריק של ברק, אבל מרדכי האפרורי הפתיע כשפנה אליו ישירות במילים "תסתכל לי בעיניים", והותיר את נתניהו ההמום להתרסק בשידור חי.
למרות היתרון הרטורי הברור שלו על גנץ, נתניהו יודע שהניצחון בעימות ייקבע ביחס לציפיות. הופעה סבירה של גנץ תספיק לו כדי לרשום הישג. נתניהו יזדקק למופע יוצא דופן כדי להפתיע. אם נתניהו החליט להמר על זה אחרי שנים של סירובים והתחמקויות, סימן שהוא מעריך שבאמת אין לו מה להפסיד.
הסירוב של גנץ היה צפוי אומנם, אבל נתניהו לא היה משגר את ההצעה בלי להיערך לאפשרות שתתקבל תשובה חיובית. עימות כזה לא נועד בעיניו כדי לשכנע מישהו לעבור גוש. הישראלים מבוצרים עמוק בעמדותיהם ודבר לא מזיז אותם. אם תאריך פתיחת המשפט והקראת כתב האישום בנוכחות חובה של הנאשם בנימין בן בנציון נתניהו, שתיערך בעוד פחות מחודש, לא שינתה את מפת הגושים, וגם תוכנית המאה של הנשיא טראמפ לא מזיזה מנדטים ממחנה למחנה, ספק אם קרב טלוויזיוני יגרום למישהו לעבור צד. המטרה של נתניהו לא הייתה לפנות אל המתלבטים כי אין כמעט כאלו, אלא בעיקר לעורר את המערכה המנומנמת ולהשתמש בגנץ כתפאורה בפנייתו אל הליכודניקים.
בסקרי המנדטים לא רואים כרגע תנודה בעקבות כל אלו, אבל במדד אחד כן נרשם היפוך מגמה: שאלת ההתאמה לראשות הממשלה. אחרי שוויון עם גנץ, נתניהו חזר לפתוח פער של כ-10 אחוזים. וזה האתגר שמתסכל את אנשי מטה הליכוד: נתניהו מוביל בשיעורי התמיכה בו, אבל לא מצליח לתרגם אותם לקלפי.
מבוקשים: מתלבטים
בכנסי הליכוד ברחבי הארץ, בשידורי הלייב פייסבוק בדרכים ובמשדרי הלילה בערוץ 20, מדקלם נתניהו שוב ושב את אותו המסר: מיליון הליכודניקים שהצביעו צריכים להביא את 300 אלף הליכודניקים שנשארו בבית. עד הבחירות הוא כנראה יגיד את המשפט הזה יותר ממיליון פעמים, אולי אפילו מיליון ושלוש מאות אלף. הנכס המרכזי שהליכוד משקיע בו משאבים הוא הקמת מאגר ענק של ליכודניקים שלא הצביעו. שמות, כתובות, מספרי טלפון ותיוגי פייסבוק נצברים במערכות הממוחשבות במצודת זאב ומתורגמים לפעילות שטח. נתניהו ביקר באופן סמלי בכמה בתים כאלה, אבל טלפני הליכוד אמורים לשוחח עם כולם, וגם לשלוח רכב הסעה לקלפי אם צריך.
האנרגיה ורוח הקרב שהוא משדר היא אמיתית, אבל נועדה לשרת גם מטרה טקטית. כשנתניהו היה הפייבוריט והימין נראה כמוביל, ראש הממשלה צעק געוואלד והזהיר מפני הפסד. עכשיו כשהוא בעמדת נחיתות האסטרטגיה הפוכה - הדרך היחידה להפיח חיים במחנה העייף והמותש היא לעורר את התקווה שהניצחון אפשרי.
גם לשותפיו, ראשי המפלגות בגוש, הוא חוזר ומציג סקרים פנימיים שמהם עולה כי גוש הימין מגיע ל-58 מנדטים. שלושה מנדטים בלבד יכולים לעשות את ההבדל, הוא משנן להם, ומדרבן אותם להעמיק את החריש בבייס שלהם. לזכותו ייאמר שהפעם הוא מתמקד בקהל הליכוד המסורתי, במקום לנסות ולשאוב את השותפות, שהקדימו וחיסנו את עצמן באמצעות הצהרת הנאמנות המחודשת שעליה חתמו דרעי, בנט וליצמן.
האנשים המבוקשים והנדירים ביותר במדינת ישראל הם אלו שמסוגלים לשנות דעה. הציבור שנקרא לקלפי פעמיים בשנה האחרונה גיבש את עמדתו והתחפר בה, ולכן המאמץ מתמקד באופן נקודתי בקבוצות קטנות שמסוגלות לשנות את הצבעתן בשביל אינטרס ספציפי.
הקבוצה הבולטת היא העדה האתיופית, שמבחינה היסטורית נחשבה למזוהה עם המחנה הלאומי, אך על רקע המהומות והעימות עם המשטרה והממסד, והיעדר הייצוג ברשימת הליכוד, נדדה בפעם האחרונה לכחול לבן. נתניהו שלף חזרה את גדי יברקן ושריין אותו ברשימה, הבטיח להעלות את אלפי בני הפלשמורה שנותרו באתיופיה בתוך מאה הימים הראשונים לכינון ממשלתו, וחרף התנגדות המשפטנים נאבק על כך שכמה מאות מהם יגיעו לישראל, כמקדמה, עוד לפני הבחירות.
גם בקרב הדרוזים, שנפגעו מחוק הלאום ומהדחתו של איוב קרא, משקיעים בליכוד מאמץ מוגבר. המטה הרוסי למד לדבר אל קהל דוברי הרוסית עם פחות סטריאוטיפים ובלי להעליב את ליברמן. נהגי המוניות שזועמים על רפורמת סמוטריץ' זכו להתערבות אישית של נתניהו לטובתם.
אפילו ערביי ישראל מסומנים אצלו כקהל יעד שאפשר לגייס ממנו שני מנדטים. הריאיון שהעניק השבוע לכלי תקשורת ערבי ישראלי, ששודר במקביל להופעתו בערוץ 20, כמו גם המאמץ שלו להכריז עוד לפני הבחירות על טיסות ישירות לסעודיה כדי לאפשר למוסלמים מישראל להשתתף בחאג', אלו רק שתי דוגמאות למהלך רחב ומאמץ שהוא משקיע במגזר. גם זו תפיסה חדשה של נתניהו - אם הערבים כבר נוהרים, אז למה לא אל הליכוד.
לתגובות: 2sherki@gmail.com