למתבונן מהצד, או מי שכמוני מגיע לביקור קצר וראשון (סביר להניח שגם אחרון) בעיר רמאללה, עולה התהייה על מה בעצם מדברים הפלשתינים כשהם טוענים לחיי מסכנות תחת הכיבוש. הביקור שאליו יצאנו, חברי תא הכתבים המדיניים, בהזמנת ועדת האינטראקציה הפלשתינית עם הציבור היהודי היה אמור לספק לנו, בין היתר, הצצה לנפלאות העיר.
מדובר בסך הכול בעיר מפותחת יחסית עם סממנים רבים מאוד לתרבות המערב, שלא תמיד אפשר לראות בצד הפלשתיני. המארחים מתגאים בכך שיש בעיר חיי לילה ענפים, שאחוזי האבטלה אפסיים ושזו עיר מצליחה ומשגשגת. כשיתלוננו על הכיבוש הם ידברו בעיקר על המחסומים שבכניסה וביציאה מהעיר.
מצד שני, עד כמה שאפשר להתבונן בעיר בסיור שמתבצע במיניבוס סגור, ניכרת מכל פינה ההקצנה האסלאמית. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא ששעות ספורות אחרי שעזבנו את המקום נזרק בקבוק תבערה לעבר אחד המקומות שבהם ישבנו, צעד שהוליד שיח פנים-פלשתיני ענף והבהיר שעצם הבאתם של ישראלים לעיר היא עניין בלתי נסבל, כשבכירים באש"ף – גם מהסוג המסומן כמתון - מגנים את האירוח של אנשי התקשורת מישראל.
הביקור, מבחינת הפלשתינים, נועד כדי לשכנע אותנו לשווק לציבור בישראל שהם פרטנר. התחנה המרכזית בו היא המוקטעה, מקום מושבו של היו"ר אבו מאזן. באופן סמלי השיח התקיים דווקא במוזיאון יאסר ערפאת שבמתחם. יועצו הבכיר ודוברו של אבו מאזן, נביל אבו רודיינה, סימן את המגמה שתחזור אחר כך לכל אורך השיחה, וטען כי הפלשתינים הם שוחרי שלום והבעיה היא רק בנו, הישראלים. "אין לנו פרטנר", הוא אומר.
אשמים במצב יש בשפע. "הממשלה הישראלית אינה מעוניינת בהסכם שלום איתנו. אם באמת היה לה עניין לקיים משא ומתן אמיתי על בסיס הדרישות שלנו, היה אפשר לסיים אותו בשבועיים. יש גם את התוכנית האמריקנית, שבמקום לעזור להשיג שלום דווקא פוגעת בסיכויים", אומר לנו אבו רודיינה. "אנחנו לא הפסקנו להיות מחויבים לשלום, אבל אנחנו דורשים שזה ייעשה בתנאים שלנו. לאורך השנים רק הפסדנו מההתערבות האמריקנית, כולל בהסכם אוסלו. אין צורך באמריקנים, כל מה שייעשה בדיבור ישיר בחדרים סגורים בין הצדדים הרחק מעין כול - יצליח", הוא מוסיף.
אחריו עולים לבמה שר האסירים הפלשתיני והעיתונאי לשעבר אשרף אל-ע'גרמי, ויושב ראש ועדת האינטראקציה עם ישראל, אליאס זננירי. במהלך הדיון בין שניהם אפשר להבין כמה הצד הפלשתיני לא רק שלא אחיד בדעותיו, אלא מתקשה גם להבין מה הוא רוצה בעצמו. כשזננירי מרגיש שאל-עג'רמי לא חריף מספיק הוא לא מהסס להתערב, להסביר ובעיקר לעורר אי נחת בקרב שומעיו.
כשהוא מדבר על פרטנר ועל ויתורים נדרשים מצד ישראל, קהל השומעים עוד מקשיב ושומר בבטן את השאלות הקשות. אבל כשהוא מתחיל לדבר על הממשל הפלשתיני כמתון, הנוכחים מתקשים להבליג. "אין מנהיג יותר מתון מאבו מאזן. אם לא תנצלו את הזמן הזה כדי למצוא פתרון – מצבכם עלול להיות רק יותר גרוע", מסביר זננירי, ונותן גם את התשובה שלו לצעד הבא: "אם נתניהו היה מסכים להתערבות של פוטין, מרקל ומנהיגים אחרים לארח פגישה בינו ובין אבו מאזן, הכול היה נראה אחרת".
אשמים בחיסול ערפאת
ההבדל התהומי בהשקפות העולם צף באופן מהיר מאוד מעל פני השטח. אחד הנושאים שמטרידים את הכתבים הוא השימוש של הרשות הפלשתינית באו"ם, בתמיכתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.
אשרף אל עג'רמי, שנדרש לסוגיה, מודה ש"אולמרט לא רלוונטי לעת הנוכחית, אבל התייצבותו לצד אבו מאזן והצגתו כמי שתמיד היה מוכן להיות פרטנר לשלום – חשובה". זננירי משסע את דבריו וטוען שאולמרט דווקא כן משמעותי, גם מעבר לאותה תמונה שלו עם אבו מאזן באו"ם. המשותף הוא ששניהם מלאים לא חוסכים באיומים מה יקרה אם ישראל לא תיכנס למשא ומתן. "תהיה כאן מדינה אחת לשני עמים", "איננו מעוניינים בהסלמה, אבל התיאום הביטחוני לא יימשך לנצח. לא תעשו מאיתנו צחוק", הם אומרים.
צריך לשים לב היטב לסמנטיקה. הצד הפלשתיני בא להסביר שהוא פרטנר, אבל רק בתנאים שלו. את העובדה הזאת חידדה לנו שיחה עם אחד מיועציו הקרובים של אבו מאזן, היועץ לענייני דת ד"ר מחמוד אל-הבאש. מדובר באדם שהיה חלק מאיומי הטרור כלפי ישראל, ואף ישב בכלא על כך. השיחה איתו מבהירה קצת יותר לעומק מה באמת חושבים ברמאללה על ישראל.
"נתניהו משקר ומוליך אתכם שולל. כל הטענות לגבי נרמול היחסים עם מדינות ערב אינן נכונות. אנחנו לא כועסים על מדינות ערב. עמדתן והקול הברור שלהן נשמעים בליגה הערבית. כל העמים הערבים תומכים בעמדת ההנהגה הפלשתינית. מה שנתניהו מנסה למכור זו תעמולה שמטרתה ליצור אצלכם אשליה", הוא אומר. כשנשמעת ביקורת על אבו מאזן הוא מאדים וכועס. הכול מאוד חד צדדי. בתוך דבריו הוא מאשים את ישראל בחיסול יאסר ערפאת, בהסתה נגד הפלשתינים במערכת החינוך ופתאום "הדמיון המזרחי המפותח" שמוזכר באחד ממערכוני הגשש החיוור הופך מבדיחה למציאות.
אל-הבאש רק מחדד את הנקודה שהפלשתינים בטוחים שהם את הוויתורים שלהם כבר עשו. "האם ישראל מוכנה לשלם את מחיר השלום? ההורים שלי נולדו באשקלון ומשפחתי חיה שם דורות. אנחנו מוכנים לוותר על חזרה לאשקלון. איזה מחיר הישראלים מוכנים לשלם? בחזרה לגבולות 67' אין שום מחיר. אתם מחזירים את הזכות לבעל הזכות, ולכן יש צורך בוויתורים נוספים מצידכם".
בשלב הזה חדרה אצלי ואצל חלק מהמשתתפים האחרים ההכרה שהסיור, שכל מטרתו הייתה להראות שיש פרטנר פלשתיני, השיג בדיוק את המטרה ההפוכה. כשמדברים על הפליטים, אומרים הפלשתינים, "הזמן לא משחק תפקיד בסכסוך. זכות עוברת מאב לבן ויכולה להחזיק גם עוד מאות שנים".
כשמדברים על הצד הישראלי, "נתניהו לא פרטנר, ועם טראמפ הוא גם לא יהיה". במהלך השיחות שמענו איומים על הפסקת התיאום הביטחוני, על קמפיינים לא אלימים (כאילו הרשות הפלשתינית מעולם לא תמכה באלימות), והשיא במילותיו של אל-הבאש: "ברגע שנגיע למסקנה שההתפתחויות וההתנהלות לא מועילות לאינטרס הפלשתיני, נפתיע אתכם ונשנה את כל כללי המשחק. תבינו, יש באמת טעויות, אבל הן לא בצד שלנו".
ומה עם חשבון נפש? "אנחנו עושים הערכות וחשבון נפש. היו החלטות נכונות והיו כאלה שפחות. במבחן התוצאה אנחנו עשינו הכול ולא קיבלנו הזדמנות", מסכם אל-הבאש.
מקווים שנתניהו ילך
אם יש משהו שמעניין מאוד את כל בכירי הרשות הפלשתינית - אלו הבחירות בישראל. אבו רודיינה טוען כי הפלשתינים לא מתערבים בבחירות בישראל, אבל לצד זאת ברור איזו תוצאה הוא היה רוצה לראות. "העמדה שלנו היא שאנחנו לא מתערבים בבחירות בישראל. אנחנו רוצים פרטנר לשלום, ולא אכפת לנו אם זה יהיה נתניהו או גנץ. אנחנו ממתינים לראות את התוצאות של הבחירות בישראל ואז נחליט על המשך צעדינו".
אשרף אל עג'רמי מוסיף: "נתניהו נכון לעכשיו הוא ראש הממשלה בישראל, אבל הוא לא רוצה שלום. אנחנו מחכים לראות מה יהיה ומקווים שיבוא מישהו – נתניהו או אדם אחר – וימשיך את המשא ומתן מהנקודה שבה הוא נעצר".
אחרי המחסום, בדרך החוצה מרמאללה, אנחנו מנסים לעכל את מה ששמענו במהלך השעות ששהינו בצד השני, ומבינים שבעוד בישראל יש שיח ער על שלום עם מגוון דעות, בצד הפלשתיני השיח קפא. הם תקועים אי שם בימיו של אהוד אולמרט כראש ממשלה, כשהוא דן עם אבו מאזן על הסכם שלום מרחיק לכת מבחינת הוויתורים הישראליים. יש ניסיונות לעורר שיח, אבל ועדת האינטראקציה היא לא הגוף שיעודד אותם. יש תיעוב גדול כלפי ארצות הברית ותוכנית המאה, אבל הוא בא בעיקר מההנהגה, זו שניסתה להציג לנו את הפרטנר.
התגובה שהגיעה ביום שאחרי הביקור, כשרק אבו רודיינה נמנע מלגנות את האירוח שלנו ברמאללה, מלמדת שאין שום סובלנות בצד השני. אין שם פרטנר אמיתי. יש מי שרוצה שמדינת ישראל תכרע ברך למען שלום בכל מחיר. אין גם שום מודעות עצמית, אלא רק האשמה של כל גורם אפשרי אחר. הביקור לא רק שהחטיא את מטרתו העיקרית מבחינת הפלשתינים, אלא חידד את ההבנה שבצד השני אין אוזן קשבת, אלא בעיקר אמונה שדרך המאבק תנצח, שהם לא מחפשים פרטנר אלא פראייר.