אני צוער חיים גרוסמן, בן 20, התגייסתי לחיל הנדסה באוגוסט 2018, עשיתי מסלול בגדוד 605, עברתי לקורס מ''כים ומשם עברתי לבה"ד 1 ולהשלמה החילית.
לפני השירות הצבאי הייתי במכינת "כרם-אל" ליהודים ודרוזים, טיפסתי על קירות ועסקתי במוזיקה.
כלוחם בהנדסה קרבית, אתה לומד להילחם ברגל וברק"ם, ומתמקצע בחבלה, מיקוש, פריצה ועוד נושאים מגוונים. זה חיל עם כמות מטורפת של אמצעים וכשירויות כך שגם מי שנמצא הרבה זמן בחיל לא יכול להרשות לעצמו להפסיק ללמוד ולתרגל.
בהשלמה החילית של קורס קצינים אנחנו משקיעים המון מהזמן ביסודות של המקצוע, כי בסוף חייל עם יסודות חזקים יכול לבנות עליהם הכל.
לא הייתי מיועד להתגייס לשירות קרבי מכל מיני סיבות ולכן כשהצלחתי להגיע ליחידה לוחמת, ידעתי שאני חייב למצות את השירות ב-100%. מבחינתי, להיות קצין בצה"ל זה לתת את ה-100% הזה, ועוד 10% שלא חשבת שיש בך.
לשרת בכקצין צה''ל זה לקבל על עצמך אחריות מוחלטת על חיילים - להכשיר אותם, לדאוג להם, ולהכין אותם לכל אתגר שבו יתקלו. זה אומר ללמוד ולהשתפר ולעשות כל הזמן. זה להחליט לדחות את התוכניות להמשך והטיול הגדול, כי אתה חלק ממשהו גדול יותר עכשיו.
כל מי שבחר במסלול הקרבי בכלל ובקצונה בפרט, בוחר להקריב מעצמו המון, ומתמודד עם המון אתגרים בדרך שלא חווים בשום מקום אחר. לפעמים אתה שואל את עצמך "למה אני עושה את זה בעצם?", כשאתה באמצע תרגיל ארוך בגשם או סוחב עוד אלונקה בנסיגה שנראית נצחית.
אבל בסוף, יש רגעים שבהם הכל מתבהר. דוגמא לרגע כזה הייתה לפני כמה חודשים, כשהפלוגה שלי נקראה לפנות שדה מוקשים שהוטמן לפני עשרות שנים בשטח בקעת הירדן ביחד עם סיירת יעל. לאחר שבוע של עבודה, פוצצנו את המוקשים, והידיעה שבעוד שנה אני אוכל לטייל באותו מקום ביחד עם המשפחה שלי הייתה שווה הכל. הרגעים האלה חזקים יותר מרגעי הקושי. תמיד צריך לזכור את ה"למה" שלנו.
לסיום אני אתן טיפ אחד שהיה לי מאד משמעותי בכל המחלקות שעברתי בהן: אווירה היא הכל. כשצוות מרגיש טוב, ומשדר רבאק ואופטימיות - הוא יכול לעשות הכל. והרגשות החיוביים האלה מדבקים מאוד. גם כחיילים וגם כמפקדים כל אחד יכול להוסיף לאווירה הטובה של הצוות והדבר הזה מרים מחלקות לגבהים מטורפים.
בכל מקום שלא תהיו, תנו את ה100%, גם כשקשה. המשפחות שלנו בבית בונות על זה.