מחר (רביעי) ימלאו 51 שנים לפטירתו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול.
במכון ז'בוטינסקי זוכרים את מאמציו להעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, לקבורה בישראל לאחר שנים רבות בהן התנגד לכך דוד בן גוריון.
גדעון מיטשניק, מנכ"ל המכון, מספר ומזכיר את הדרמה שקדמה להחלטה. "ז'בוטינסקי ובון גוריון היו יריבים, ואולי אפילו אויבים. בן גוריון הגדיר אותו 'ולדימיר היטלר'", מזכיר מיטשניק המציין כי מאוחר יותר נפגשו השניים וקיימו סדרה של 16 פגישות בהן נראה כי שררה אחווה והערכה הדדית. השניים הגיעו להסכמות במספר סוגיות בהן מניעת אלימות בישוב, מניעת עימותי עבודה בין אנשי בית"ר לאנשי ההסתדרות והסכמה על דרכי יישוב מחלוקות, ואולם ההסכמות לא יצאו לפועל בשל התנגדות הנהגת ההסתדרות.
"ב-1940 ז'בוטינסקי נפטר בניו יורק. ב-48' קמה המדינה ומאז מתחילות פניות לממש את צוואת ז'בוטינסקי שבה הוא כתב "את עצמותיי, במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל, אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית כי תקום". פונים לבן גוריון כאשר את הפניה הראשונה מעלה חבר הכנסת הרב מרדכי נורוק שמציג שאילתא בכנסת".
בשאילתא זו שואל הרב נורוק מדוע לא יועלו עצמותיהם של אישים כמו דוד וולפסון, סוקולוב וצ'לנוב, כמו גם ז'בוטינסקי ובן גוריון משיב שחובת מדינת ישראל היא קודם להעלות יהודים חיים שיבנו את האומה העברית. בפועל חלק מהאנשים שהוזכרו הועלו ובן גוריון המשיך בהתנגדותו עד שנת 64'.
בתקופה זו הופנו בקשות נוספות להעלאת עצמות ז'בוטינסקי, בין השאר לנשיא המדינה בן צבי שתומך במהלך כפי שניתן ללמוד ממכתבים ששיגרת לבן גוריון ולמשה שרת "אבל בן גוריון נותר בעמדתו. כל עוד הוא ראש ממשלה הדבר הזה לא משתנה. ב63' כשבן גוריון מתפטר ופורש בפעם השנייה עולה לוי אשכול כראש ממשלה".
בדבריו מציין מיטשניק כי עליית אשכול לשלטון מהווה מפנה כולל ביחס לתנועת החירות. "אחד הדברים הראשונים שהוא עושה הוא פגישה עם מנחם בגין שמציג את צוואת ז'בוטינסקי. לאחר מכן אשכול נענה ומתקבלת ההחלטה". במקביל "בן גוריון ממשיך לתת ביטוי לחששותיו. מיכאל בר זוהר, הביוגרף של בן גוריון, מסביר שהחשש של בן גוריון הוא שגם לאחר מות ז'בוטינסקי העלאת עצמותיו תיצור כאן התרחשות שתסכן את שלטון מפא"י, ולכן כל הנימוקים שהיו מסביב". לזאת מוסיף מיטשניק ומעיר כי "כנראה היה כאן גם אלמנט אישי מעבר לאידאולוגי. אי אפשר לנתק אצל בן גוריון את האישי מהאידאולוגי".
את ההחלטה על העלאת עצמות ז'בוטינסקי רואה מיטשניק כ"מעשה אמיץ מאוד. אולי בתוך מפלגתו לא הייתה ביקורת חריפה, אבל הוא שינה קו של מפלגת השלטון כל עוד בן גוריון משל. בן גוריון מתח ביקורת על ההחלטה. אשכול היה מעורב בכל ההכנות וההיערכות להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי, בהכנות בהר הרצל ולטקס העברת העצמות. משום מה באותם ימים אשכול היה בביקור בפריז והוא פגש את ארונותיהם של ז'בוטינסקי ויוהנה בדרך מניו יורק לישראל כשהמטוס עוצר בפריז ושם מתקיים טקס קצר".
"הציבור מצביע בהמוניו ותורים ארוכים משתרכים בתל אביב ולאורך מסע ההלוויה, כולל שורה של מכובדים, נשיא המדינה יו"ר הכנסת ועוד".
מיטשניק מעיר כי לטעמו נעשה ללוי אשכול לא מעט עוול כאשר זוכרים אותו בהקשר נאום הגמגומים שטרם מלחמת ששת הימים ובהקשר תקופת ההמתנה הנזקפת לחובתו. מיטשניק מזכיר כי אשכול "משמש בשורת תפקידים בהגנה ובמאבק על הקמת המדינה וכשר בממשלת בן גוריון, הוא שותף לכל הכנות למלחמה מאז 56', לאחר מערכת סיני. בתקופת ההמתנה, עם כל הביקורת שנמתחה עליו מאנשי הצבא ודברים על מרד גנרלים, ניתוח רטרוספקטיבי מלמד שהתקופה הזו נתנה אפשרות להיערך בצורה מיטבית למלחמה".
עוד מוסיף מיטשניק ומציין כי קיימת נקודת חיבור נוספת ומוקדמת יותר בין אשכול לז'בוטינסקי, גם אם כלל לא בטוח שבנקודה זו הזדמן לשניים להיפגש. היה זה עם הצטרפותו של אשכול לגדודים העבריים שז'בוטינסקי נאבק על הקמתם.
בין המתנגדים להקמת הגדודים היה בן גוריון. רבים גינו את ז'בוטינסקי כמסכן הרעיון הציוני, אך ז'בוטינסקי נאבק על דרכו. "לאחר הצהרת בלפור בן גוריון הבין שהיה צדק בחזונו של ז'בוטינסקי ורבים מההנהגה הצטרפו לגדודים העבריים, כולל בן גוריון עצמו. בין המצטרפים היה גם אשכול שהיה חלק משמעותי במאבק על הקמת המדינה שבדרך".