לפני קרוב לשני עשורים התראיין נשיא מצרים דאז חוסני מובארק לעיתונאי החרדי בנימין ליפקין.
הראיון התנהל כשורה אך בסיום הראיון, כשהתבקש להעניק צילום משותף, נימק מדוע הוא מעדיף כי תמונתם המשותפת תפורסם רק מחוץ לגבולות מצרים.
הבוקר, גולל ליפקין בטורו כעורך עיתון 'המבשר' את שאירע באותן דקות.
"רגע לפני שיצאתי מלשכתו בארמון הליו פוליס שבקהיר, שאלתי את הנשיא חוסני מובארק, האם אוכל להצטלם אתו.
כיום הזה השאלה הזו נראית מובנת מאליה. על כל צעד ושעל הכל מתועד באופן מיידי, סימולטני, ספונטני, בלתי נשלט. אז, לפני יותר מעשרים שנים, היתה בכך תעוזה.
השגריר הישראלי צבי מזאל נע על כסאו בחוסר נוחות. אבל מובארק עצמו, שלאורך כל השיחה דיבר בעממיות פלאחית, שפער אדיר בלט בינה לבין גינוני המלוכה של הארמון רחב הידיים, חייך בהקלה.
רגע לפני שנעמד להצטלם, אמר, ספק בהלצה ספק ברצינות: רק אל תפרסם את התמונה הזו, כאן במצרים. ותכף נימק: שלא יאמרו שאני נפגש עם קיצוניים. באומרו זאת הצביע על זקָני.
ליפקין מסביר כי ההומור הזה הסגיר את החשש המצמית שקינן כל השנים מעל שלטונו של מובארק. "האיש שירש את כסאו של קודמו לאחר שזה נרצח בידי מתנקש, סולק לימים משלטונו כתוצאה ממרי אזרחי, בהנהגת האחים המוסלמים, שמהם, דווקא מהם, חשש גם בעת שלהי פגישתי עמו.
"נזכרתי באפיזודה הזו כשנודע אתמול דבר מותו של האיש שבמשך כשלושה עשורים היה נשיאה הבלתי מעורער של הגדולה במדינות ערב. ובלילה אחד של הפיכה עממית נאלץ להיפרד בעור שיניו מכסאו, לא לפני שנשיא ארה"ב דאז, ברק חוסיין אובאמה, בחר שלא להשיב לנסיונות הטלפוניים הנואשים מקהיר לבקשת עזרה.
את דבריו חתם: "המעבר החד הזה מלמד המון על השבריריות שבה נתון המזרח התיכון כולו ומדינות ערב בפרט. והיא גם ממחישה היטב את הקביעה הבלתי מעורערת שלפיה לב מלכים ושרים, בכל מקום ובכל נקודת זמן, ביד ה'''.