הרוח ניצחה

למרות המגבלה הפיזית הקשה שאיתה הוא מתמודד, אורי יצחק שחור הפך לאחד הלמדנים הבולטים בישיבת נחלת יוסף בשבי שומרון.

יוסף ארנפלד , ב' באדר תש"פ

"עד שיעור ב' נאבקתי בנכות. לא רציתי להיות נכה", משתף אורי יצחק שחור, תלמיד שיעור ד' בישיבת נחלת יוסף בשבי שומרון. "נכה זה סבל. כמה כסף אפשר להוציא כל חודש על נכה? שחייה טיפולית, הסעות מהישיבה ולישיבה, גם התשלום לישיבה ולחברים שמתגייסים לעזור. זה דורש המון כסף והמון כוחות, שלא תמיד היו לי". בכיתה י"א הוא הגיע לנקודת שבר. "חזרתי הביתה ונכנסתי למשבר עמוק. היו לי רחמים עצומים על ההורים שלי. בתקופה הזאת הם גידלו שבעה ילדים. היה לי קשה עם הנטל שהייתי עליהם ורציתי שיהיו להם חיים נורמליים".

אולם בשלב מסוים התחולל שינוי בגישה של אורי יצחק כלפי הנכות. היה זה משפט ששמע מאחד הרבנים בשעת משבר. "הרב שאל אותי 'למה אתה בוכה? אולי יש משהו טוב בזה שאתה נכה'. ברגע הראשון נדהמתי, אבל אחרי כמה דקות התחלתי לשנות כיוון חשיבה".

אורי יצחק שחור נחשב לתופעה נדירה בעולם הישיבות. כבר בגיל 22 הוא הספיק לסיים 11 פעמים את הש"ס כולו. להישג המדהים הזה הוא הגיע על אף התמודדותו עם שיתוק מוחין, דבר המאלץ אותו להתנייד עם כיסא גלגלים. כעת הוא שואף אל היעד הבא: להיות רב בישראל, ובשלב הבא – דיין, ככל הנראה הדיין הנכה הראשון בישראל.

הוא בן בכור לשמונה אחים ואחיות, ומשפחתו מתגוררת במושב הדתי שדה יעקב בעמק יזרעאל. אביו ישי הוא רופא ומוהל, אמו יהודית היא וטרינרית שמפעילה מרפאה לחיות בית.

כבר מרגע הלידה הבינו ההורים שהם צפויים לאתגר לא קטן, אבל רק אחרי כמה חודשים התברר גודלו של האתגר. "המשפחה הייתה מתעניינת 'מה יש לאורי יצחק', למה לא הכול כשורה. לאט לאט הדברים התבררו עד לאבחון המדויק שמדובר בשיתוק מוחין", הוא מתאר. כיום, לאחר תהליך ארוך ואינטנסיבי שעבר, ניאות שחור לשתף בסיפור חייו עד כה, במטרה לתת כוח למי שנמצאים במצב דומה לשלו. על אף הסיפורים הרגישים, דיבורו איטי אך בטוח והוא לא מהסס לפתוח את ליבו.

"הנכים הם הגדולים שבדור"

ללא ספק מדובר בבחור מבריק. על אף שהוא נאלץ להתנייד בעזרת כיסא גלגלים ונצרך לסיוע בתפקוד הבסיסי, הוא לגמרי ממוקד כשהוא מספר את סיפורו. מכיתה ב' למד בבית הספר המקומי במושב, ואת לימודי התיכון עשה בישיבת נחלת ישראל במגדל העמק. אך במשך תקופה ארוכה המודעות שלו למצב הפיזי הייתה בעוכריו. כאמור, רק שנתיים לאחר שהגיע לישיבה בשבי שומרון, חל אצלו שינוי תודעתי ביחס למצבו.

את הקרדיט העיקרי לשינוי הוא מעניק לחברו לישיבה, שגם מסייע לו פיזית ביומיום. "מי שבאמת פתח לי ראייה אחרת לחלוטין מה זה נכה הוא ראם ברנשטיין, הסייע הצמוד שלי, שאמר משפט חזק ואמיתי. הוא אמר שלנכים יש כוחות גדולים, שלא כולם רואים, ושהנכים הם האנשים הכי גדולים בדור. בהתחלה לא הבנתי מה פתאום רק משום שאדם הוא נכה הוא יכול להיות אדם גדול כל כך, ורק אז הבנתי שזכיתי לחיות את החיים עצמם. נכון, זה קשה להיות נכה ולעשות דברים לאט. אבל יש בזה גם צד חיובי. אדם שעושה דברים לאט, חי את החיים בכל רגע. לקח לי זמן להבין שאומנם יש לי כוח מוגבל, אבל עם הכוח הזה אני עושה את הטוב ביותר. כל אדם צריך להבין שכמה שהכוחות שלו גדולים, גם להם יש גבול. לא הכול בר השגה".

ראם ברנשטיין, החבר והסייע, מתאר את המהפך שעבר אורי יצחק במהלך שנות לימודיו בישיבה הגבוהה. "בהתחלה הרבה דברים הוא לא עשה לבד, החברים היו עוזרים לו ומפנקים אותו בלי סוף. עד שבשיעור ב' התחלתי לדרוש ממנו דברים, כמו לקום לבד מהמיטה, צחצוח שיניים, כוונון המים במקלחת, להסתבן ולהתנגב, לבישת חולצה - עד שכיום הוא עושה הכול כמעט לבד. אני מסייע לו רק כנושא כלים, להביא לו את החפצים הדרושים לו. הוא עבר כאן תהליך של שינוי עמוק. זה ממש ייצב אותו. כך הוא הצליח לכתוב חידושי תורה. בשנה הבאה הוא מתכנן גם לעשות שנת שירות. בלי הישיבה, הוא היה נשאר תקוע עוד הרבה שנים. הוא נהיה יותר עצמאי ומאוזן".

על אף ההתקדמות הפיזית שעשה בשנים האחרונות, עדיין אורי יצחק נאלץ להקדיש חלק נכבד מהיום לצרכים החומריים. אך הדבר אינו מרפה את ידיו. "אומנם אני נכה, אבל במקום כל מה שהקב"ה לוקח, הוא גם נותן", הוא מנסה לאזן את נקודת המבט, "אני לומד תורה מהר מאוד. זה גורם לכך שבבקיאות אני לומד המון. בגמרא אני מספיק בערך בין 15 ל-20 דפי גמרא מדי יום".

מה נשאר בזיכרון מהכמות העצומה של הדפים שאתה לומד כסדר?

בתשובה, אורי יצחק מזמין אותי לבחון אותו על הדפים. "ה' חנן אותי בזיכרון", הוא משיב בפשטות, "ראש הישיבה הרב יהושע שמידט בחן אותי והעיד עליי שלא רק שאני לומד בהתמדה, אלא שאני גם בקיא בכל מה שלמדתי. גם ההורים שלי אומרים 'יש לנו סייעתא דשמיא גדולה שיש לנו את אורי יצחק', כי יש לפעמים דברים, כמו שאלות הלכתיות, שההורים לא יודעים והם שואלים אותי".

קצב הלימוד המהיר של דפי הגמרא הביא את אורי יצחק לשיא כמעט חסר תקדים: עד היום, בגיל 22, סיים שחור ש"ס גמרא לא פחות מ-11 פעמים. הוא התחיל ללמוד את הגמרא על הסדר כבר בכיתה ט', ועד סוף כיתה י"ב הספיק לסיים את הש"ס שלוש פעמים. אבל רק כשהגיע לישיבה בשבי שומרון התחיל לייחס לעניין חשיבות. "הרב שמידט דיבר המון על כך שצריך לעשות עניין מלימוד התורה. בקרב החיילים יש ביקוש גבוה לצאת לקצונה, זה תפקיד שזוכה להערכה רבה. אם היינו מעריכים כל תלמיד חכם שמסיים לימודי רבנות או דיינות, לא היה מקום בישיבות הגבוהות של הציונות הדתית. מעריכים את גדולי הדור וזה חשוב מאוד, אבל הבעיה היא שמעריכים רק את גדולי הדור. תלמידי חכמים קטנים, פחות מעריכים. חשוב לזכור שלימוד זה לא דבר קל, ולכן צריך להעריך כל תלמיד חכם".

שחור ניחן בזיכרון נדיר. כל חוויה ואירוע מתויקים בזיכרונו לפרטי פרטים בצורה המדויקת ביותר. כך למשל הוא זוכר את התאריך המדויק שבו החליט ללמוד בישיבת נחלת יוסף: "בערב ראש חודש אדר א' נערך סיום מסכת ביצה בישיבת נחלת ישראל, שבה למדתי בתיכון. הרב שמידט הגיע להשתתף בסיום ובחן כל תלמיד על המסכת. התפעלתי מהעומק ומהיקף הבקיאות שלו במסכת ושמעתי שזוהי דרכה החינוכית של הישיבה. החלטתי שזה דבר שאני רוצה להיות חלק ממנו", הוא מתאר, "הדבר בא לידי ביטוי לא רק באירועי סיום גדולים. בכל ליל שבת אחרי הסעודה הרב שמידט עורך טיש, שבמסגרתו בחורים מהישיבה מסיימים מסכתות". בקצב הלימוד המרשים שלו, אורי יצחק נמצא כמעט בכל שבוע בין המסיימים.

שדה נוסף שבו ניכרת בקיאותו של אורי יצחק הוא התנ"ך. בהיותו בכיתה י' הוא ניגש לחידון התנ"ך הארצי ואף הגיע למקום השישי.

איך נוטלים ארבעה מינים ביד אחת?

אחד הדברים שגורמים לו לתסכול רב שנים הוא היחס לנכים. "זה נובע בעיקר מהמהירות שבה העולם מתנהל היום", הוא מאבחן, "העולם מתנהל בקצב מאוד מהיר. אין כמעט אדם שלא חושב על כמה דברים בו זמנית. זה גרם לתקלה גדולה. היום מסתכלים רק על הכמות, כמה אדם השיג. אין חשיבות לעמל, הכול תכל'ס". התובנה הזאת, שצריך לדבר אל הנכים בשפה המתאימה לאורחות חייהם, הובילה לכך שבחורף אשתקד הוא החל ללמוד למבחני הרבנות, "כדי שלנכים בישראל יהיה רב שמבין באמת את ההתמודדויות שלהם".

מציאות חיים של נכה, גם זו ההלכתית, היא דבר שלאדם מן השורה קשה להבין. כדי לסבר את האוזן, אורי יצחק מביא כדוגמה את מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות. "מה יעשה אדם שיש לו רק יד אחת, לא עלינו? איך הוא ייטול את ארבעת המינים? בהלכה יש שתי אפשרויות. ליטול כל מין ומין לחוד, או ליטול בפה או ברגל. כך גם השאלה האם נכה שמתנייד באמצעות כיסא גלגלים ממונע מברך 'המכין מצעדי גבר'. אלו הן דוגמאות לשאלות שאדם רגיל לא חושב עליהן".

נושאים הלכתיים העסיקו אותו כבר מגיל צעיר. כל התמודדות שלו לוותה בשאלות הלכתיות לא פשוטות. בתקופה הראשונה לאחר שקיבל כיסא גלגלים ממונע, התלבט אורי יצחק לגבי היתר השימוש שלו בשבת. "בעיקרון יש היום כיסאות כאלה עם מערכת פיקוד שבת. כשהייתי בן 14 פניתי לרב דב ליאור, שהוא קרוב משפחתנו. הרב ליאור אמר שהבעיה היחידה היא נורות להט, כי הן מלאכת מבעיר ממש, אבל בכיסא עצמו אין בעיה של דאורייתא. לכן הפכנו את כל האורות בכיסא לנורות לד". בשבתות הוא גם קורא בתורה מעת לעת כשהוא יושב בכיסאו, כפי שגם עשה בשבת בר המצווה שלו.

בקיץ האחרון שינתה הרבנות הראשית את מתכונת הבחינות לרבנות, כך שכל בחור שמלאו לו 21 יוכל לגשת להיבחן, ולא רק אברכים נשואים. אורי יצחק קפץ על המציאה. "לא הרבה אחרי שהגעתי לישיבה, הרב שמידט דחף אותי ללמוד הלכה בעיון בלי הנחות. טור בית יוסף, שולחן ערוך ונושאי כליו, כך שהיה לי רקע נרחב בתחום. המבחן הראשון שאליו התחלתי ללמוד היה בהלכות מקוואות, יחד עם הלכות מילה וגרות".

בז' במרחשוון השנה, השכים אורי יצחק קום ונסע יחד עם אמו משדה יעקב לירושלים כדי להיבחן. "אני לא מכיר עוד הורים שרוצים, דוחפים ותומכים כך כדי שהבן שלהם יצליח בדרכו בתורה. אני לא בטוח שהורה רגיל היה יכול לעמוד באתגר", הוא מפרגן לאמו. על פי נתוני הרבנות הראשית, במועד הזה נבחנו קרוב ל-5,000 איש מכל רחבי הארץ, כאשר אורי יצחק היה הנבחן הנכה היחיד. "אמרו לאמא שלי שזו הפעם הראשונה שמגיע להיבחן בחור שיושב בכיסא גלגלים. בעיקרון המבחן הוא בכתב, אבל מאחר שאני לא יכול לכתוב, הגיע בוחן שהקליד במחשב נייד את התשובות שעניתי לו. המבחן היה ארוך וקשה, בלי חומר עזר. הייתי צריך לזכור הכול בעל פה, כולל השקלא וטריא".

לפני חצי שנה נפטר באופן פתאומי ממחלת הסרטן סבו בן ה-75 של שחור, ר' שמואל פרידמן ז"ל, שהיה אדם פעיל מאוד והגיע לפחות פעם בשבוע מרעננה לשבי שומרון כדי ללמוד בחברותא עם אורי יצחק. לקראת השלושים לפטירתו של הסב הוציא אורי יצחק את החוברת 'להבות יצחק - שפתי שמואל' - חידושי תורה ופירושים על ספר במדבר שכתב בעצמו, יחד עם דברי זיכרון על סבו. "ראם ראה את מצב רוחי הירוד בימים שלאחר פטירת סבא, עודד אותי והיה לי לאוזן קשבת. הוא הציע שנוציא חוברת של דברי תורה לעילוי נשמתו. זה הכניס אותי למצב רוח טוב. אין נחמה גדולה מזו, שהנכד מוציא חוברת עם דברי תורה לקראת יום השלושים לפטירת סבו".

הרעיון להוצאת ספר חידושי תורה התבשל אצלו קודם לכן. "חשבתי לעצמי: 'אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני'. אם אני לומד תורה רק לעצמי, מה אני? הגיע הזמן להוציא את המחשבות מהכוח אל הפועל". לחוברת לזכר הסב הוא אסף דברי תורה שכתב על חומש במדבר, שכבר הוקלדו על ידי חבריו לישיבה. כעת הם נמצאים בישורת האחרונה לקראת הוצאת הספר המלא של חידושי התורה של אורי יצחק, לקראת כ"א אדר, יום פטירת רבי אלימלך מליז'נסק, שכתב "שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם". השאיפה שלו היא להפוך את התאריך ליום הנכה הכללי, שבו הציבור עוצר ומצדיע לנכים.

"אדם עם נכות אינו נחות"

פרט להשקעת זמנו ומרצו בלימודי הרבנות, ולאחר מכן סמיכה לדיינות, שחור גם פועל להנגשת מערך השירותים הבסיסי הנצרך לכל יהודי באשר הוא, כמו למשל המקוואות. הוא גילה שדברים ניתנים לשינוי וביצוע כאשר הגיע ללמוד בישיבה בשבי שומרון, שעד אז לא הייתה מונגשת כלל. "הישיבה הפכה עולמות בשבילי", הוא מתאר בהתרגשות, "המקום לא נגיש והיו צריכים לגייס יותר מ-40 אלף שקלים. הביאו קבלן בנייה זריז כדי שבא' אלול הישיבה תהיה מונגשת. היום יש לנו גאוות יחידה על כך שהישיבה מונגשת. התורה שייכת לכל עם ישראל, כולל הנכים". לעומת זאת, מצב המקוואות בישראל לדבריו רחוק מלהיות משביע רצון. "היום טבילה של נכה במקווה, לאישה וקל וחומר לגבר, זה סיפור אדיר. צריך למצוא איפה ואיך. אני רוצה לשנות את המציאות. ליצור מצב שבכל עיר יהיה מקווה מונגש. שבכל מקום שבו נכה הולך, הוא יכול להיות קשור לתורה ואמונה. השלב הבא הוא להנגיש את בתי המדרש".

בקרוב מתכנן אורי יצחק לפתוח דף פייסבוק שבו ישתף בחוויותיו כבעל מוגבלות, במטרה לשנות את התודעה הציבורית כלפי אנשים עם מוגבלויות. "הרעיון הגיע בעקבות כמה סיפורים עצובים מאוד, שבהם אנשים ראו מולם נכים, אבל לא קלטו את גודל האוצר שטמון בהם ולא הבינו שיש בהם כוחות רוחניים. אם אומרים שאין לנכה שום כוחות ושהוא אדם נחות, אז מדוע שנכה יקבל החלטות, או יהיה אברך? על פי התפיסה הזאת, האם בכלל נכה יכול להיות בחור ישיבה או אברך? כדי להילחם בתפיסה שנכה הוא נחות, אני פותח דף פייסבוק ומקווה לעורר את הציבור הרחב. הסיסמה שלי היא: 'אדם עם נכות אינו נחות'", הוא מבריק.

הוא מצטט רב שאמר לו פעם: "נכה הופך לנכה כי הגוף לא היה יכול לעמוד בגדלות הנשמה ולכן הוא נשבר". "יש אנשים שלא מבינים את זה", הוא מצר, "לפעמים אפילו אנשים שקרובים מאוד לנכים לא מבינים את זה. נכות זה כיסוי, וכשפותחים את הכיסוי מגלים עוצמות רוחניות שלא ייאמנו".

"אורי יצחק הוא סמל בישיבה בעקשנות שלו", מעיד הרב יהושע שמידט, ראש הישיבה, "הוא הרי יכול היה להתייאש ולברוח לכל מיני כיוונים. גם בשיעורים הוא משתתף ולא מוותר. פרט לבחורים שעוזרים לטפל בו, כל הישיבה רתומה ואכפת לה שיהיה לו טוב ושמח, שלא ירגיש לבד. הרבה פעמים אנחנו לוקחים אותו למרכז מעגל הריקודים. גם לחתונות לוקחים אותו ולא מוותרים עליו. בשמחת תורה אנחנו מסתובבים ביישוב ורוקדים, וכמובן שלוקחים את אורי יצחק איתנו".

"כשהגיע אלינו אורי יצחק, ידענו שיש כאן משימה גדולה", משחזר הרב שמידט, "לקחת בחור עם קשיים שבפעם הראשונה יוצא מהבית לפנימייה מלאה. פרט לקושי הפיזי, היה גם את הקושי של המעבר. ראינו את זה בתור שליחות, אבל לא ידענו עד כמה המשימה עצומה. בהתחלה היו קשיים ולא היה ברור איך נעבור אותם. היו לנו הרבה שיחות עם הבחורים ועם ההורים, שיש להם כוחות נפש בלי גבול, אנשים מאוד חזקים שנותנים עוצמות גדולות. היום אנחנו נמצאים בנקודה שאורי יצחק הוא אור בישיבה. אי אפשר לתאר את הישיבה בלעדיו. בידע שלו, במחשבות שלו, בהתנהגות, בתורה ובחוכמת החיים שלו. אין כמעט נושא בעולם שהוא לא מביע בו את דעתו. נשמח שכלל הישיבות ייקחו על עצמן בחורים עם קשיים, אי אפשר לקבל רק את האליטות. הציבור שלנו צריך לדאוג גם לבעלי מוגבלויות ולהצעיד אותם קדימה".