מקובל לדבר על "משבר האלבום השני", אבל מוזיקאים ותיקים רבים ניצבים בפני אתגר גדול לא פחות - האלבום השמיני או העשירי. אחרי שנים רבות של פעילות, כששירים רבים שלך כבר הופכים לקלאסיקה, קשה להכניס לתודעה הציבורית שירים חדשים.
קחו את אריק איינשטיין, למשל. בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים הוציא איינשטיין כמה אלבומים, שכללו עשרות רבות של שירים. רובם המוחלט נותרו בלתי מוכרים לאוזנו של הישראלי הממוצע, ואפילו של החובב הממוצע של אריק איינשטיין. סביר להניח שהסיבה היא לא שהמוזיקה שלו הפכה לטובה פחות, אלא שהקהל פשוט אוהב להיות בבית. המאזינים התרגלו לשירים הישנים והטובים, וגם בתחנות הרדיו העדיפו בדרך כלל להשמיע את המוכר והמוכח.
אהוד בנאי נמצא כיום במצב דומה. בעשור הראשון אחרי פריצתו כזמר פרסם בנאי ארבעה דיסקים שהפכו כולם להצלחה גדולה. לעומת זאת, ב-15 השנים האחרונות הוא הוציא רק אלבום מקורי אחד, ולפחות לפי ההתרשמות שלי רוב השירים בו לא הצליחו לפרוץ לקהל הרחב. כשהייתי בהופעה שלו, הוא לא ביצע אפילו שיר אחד מתוכו. לצד זאת הוציא בנאי כמה אלבומים שכוללים ביצועים מהופעות, גרסאות חדשות לשירים הישנים, פיוטים או תרגומים מלדינו.
עכשיו בנאי מוציא דיסק חדש מהסוג הישן – המילים שלו, הלחן שלו, הקול שלו, והשאלות הן שתיים: האם הוא מצליח לעמוד ברף האיכות הגבוה שהעמיד עד כה, והאם הקהל יוסיף את הדיסק החדש לפלייליסט הקבוע, או שיעדיף להישאר עם המוכר והטוב.
האזנה אחת ועוד אחת לדיסק מספקות תשובה ברורה לשאלה הראשונה. 'הולך ומתקרב' ניצב בשורה אחת עם הדיסקים הראשונים של אהוד בנאי משנות ה-80 וה-90. מטבע הדברים, אהוד מציג מבט מעט יותר בוגר על העולם, והוא קצת יותר שקט ופחות זועק, אבל הקול הצלול והחם שלו נותר אותו קול, והמילים נותרו עם אותו תמהיל של משפחה וחברה, מציאות וחלום, נדודים וגעגוע מתוק.
כמעט כל המאפיינים של מוזיקת אהוד בנאי מופיעים גם בדיסק החדש: שירי סיפור (ביניהם שיר הפרשים המשועשע-אירוני, שמבחינה מוזיקלית הוא מהאהובים עליי בדיסק), שירי מסע ("היי סטריט", "לשוט"), התכתבות עם המקורות ("להט חרב מתהפכת", "זקוק למחילה"), נוסטלגיה ("אבא תן לי יד", "מסעדה פרסית") ועוד.
כמו תמיד, בנאי גם מעורר מחשבה והמילים שלו לפעמים חודרות עמוק. קחו למשל את השורה "כאילם עומד על סף דלתך / כשופר שאין בו מילה / זקוק למחילה". וכשכל זה עטוף בעיבוד משובח של גיל סמטנה (שהפיק גם את האלבומים הקודמים של אהוד בנאי) ובכלים המוכרים – גיטרה, בס, קלידים – אפשר לסכם ולומר שמדובר בעוד אבן בשביל הייחודי והמפואר שאהוד בנאי סלל במוזיקה הישראלית.
על השאלה השנייה קצת קשה יותר לענות. הרדיו כבר פחות רלוונטי היום, המכירות לא בהכרח יכולות להעיד, משום שבשנת 2020 אנשים ממעטים לקנות דיסקים, מבחן היוטיוב אומנם מראה שכמה ימים אחרי העלאתם זוכים השירים למספר צפיות נמוך יחסית, אבל ייתכן שזה פשוט עניין של זמן.
בגיל 66, נראה שיכולתו של אהוד בנאי לכבוש קהלים חדשים מוגבלת למדי, ולדור הצעיר יש מספיק מוזיקאים שמעניינים אותו. כך שהתשובה נמצאת בעיקר בידיים של החובבים הוותיקים (והרבים) של בנאי. אם הם יתייחסו ל"הולך ומתקרב" כתוספת מהותית לרפרטואר של בנאי, השירים האלה יישארו איתנו עוד הרבה זמן. אם יעדיפו להישאר עם המוכר – הם יישארו אלמוניים. בבית שלי, על כל פנים, הדיסק הזה עומד להפוך לחלק מהפלייליסט הקבוע.