מה גברים רוצים - ביקורת הצגה

תוך כדי דריכה על לא מעט מיבלותיו של הגבר הנשוי מצליחים חברי תיאטרון עמוקה להעביר לקהל את ההבנה שכולנו נשואים בנס

יוסף ארנפלד , ב' באדר תש"פ

לצחוק על הקושי. נשוי בנס
לצחוק על הקושי. נשוי בנס
צילום: תמר פיס

הצגות שממהרות להכריז על עצמן קבל עם ועולם שהן "קומדיה משוגעת" עוד בטרם צפה בהן איש, מדליקות אצלי נורת אזהרה. בדרך כלל הנחתום הוא לא זה שאמור להעיד על עיסתו, אלא לכבד בכך אנשי מקצוע שאינם נוגעים בדבר. אך ייתכן שהדבר נובע מתוך נקודת ההנחה שגורסת שאיך שלא נסתכל על זה, הצגה שתעסוק בנושא זוגיות תמיד תעלה חיוך על פני הצופים. כך או כך, הגעתי קצת ספקן להצגה 'נשוי בנס - קומדיה משוגעת על גברים באמצע החיים' מבית תיאטרון עמוקה. לזכותם עמדה ההצלחה של ההצגה 'ניסים ונישואין' שאותה העלו לפני אי אלו שנים, אלא שמאז עברו לא מעט מים בנהר, ומי יודע אם לא מדובר בעודף יומרנות. למפרע מתברר שהחברים בהחלט יודעים את העבודה. אם נתחיל מהשורה התחתונה, ההצגה קורעת מצחוק. לאורך שעה ורבע היו רק מעט הפוגות רציניות.

סיפור המסגרת של ההצגה הוא מפגש מחזור של בוגרי ישיבה תיכונית נחשבת, שנפגשים כמעט לראשונה אחרי עשור וחצי. במקביל להרצת הדחקות המקובלת ("פיתחתי אפליקציה שמגלה איך ייראה הפיליפיני שלך בגיל שבעים") מגלה צוקי, נשוי ואב לשניים שעד לאותו הרגע היה בטוח שיש לו זוגיות טובה ושהכול בסדר בחיים שלו - שאולי בעצם לא. בבת אחת החיים שלו מתערערים. משני צידי המתרס נשמות טובות דואגות לנפח לו ולאשתו את האגו במקביל, ולהפוך את חיי הזוגיות שלהם להיות רחוקים ממושלמים.

פתאום אחרי 15 נישואים, אשתו מחליטה שהם חייבים ללכת לסדרת טיפולים זוגיים, ואילו עליו מופעלים לחצים כבדים להמציא את עצמו מחדש. "עם מי אשתך התחתנה, עם צוקי הסמרטוט או עם צוקי הגבר?", מטיח בו המאמן האישי. המסע האישי הפתלתל שעובר צוקי אל עבר האושר הנכסף, המימוש העצמי והזוגיות המושלמת לא עושה לו הנחות. כמעט לא היה גבר בקהל שלא הזדהה עם לא מעט סצנות, תוך דריכה על לא מעט יבלות. אך כאשר אלו אינן היבלות שלנו, זו ההזדמנות להפיג אותן במעט הומור, כך שמדובר במסע מצחיק עד דמעות.

הכתיבה והבימוי של עידו לוינגר חדים וקולחים. גם המשחק שלו ושל שותפיו לבמה - ליאור אבשלום, אלחנן אבן-חן וכרם וילדר בתפקיד המרכזי של צוקי - עושים חסד עם הדמויות, שאותן הם מחליפים בזריזות, בעיקר עידו. גם השירים המקוריים המשולבים בהצגה דואגים להפיג את האינטנסיביות של המסע. נקודה ראויה לשבח היא המעבר בין הסצנות. במקום קטעי קישור חביבים במקרה הטוב, או זמן מת במקרה הפחות הטוב, תוך כדי שלבי הסיום של סצנה אחת השחקנים כבר מארגנים בטבעיות את התפאורה של הסצנה הבאה, באופן כמעט בלתי מורגש, כך שהמעבר בין הסצנות מתרחש בצורה חלקה.

באופן לא מפתיע, ההצגה נגמרת בשלום בית פורח, אך הדרך אליו אינה ברורה כלל וכלל. אומנם לנשים יש כאן הזדמנות נדירה לקבל תמונת מצב כיצד גברים מרגישים ולעולם לא יגידו, אך פתרון אמיתי של דרך יציאה מהסבך - לא ממש. בעיקר התמקדות בקשיים. כבר בעבר התייחסתי לכך שאומנות לא צריכה להאכיל בכפית, אך לטעמי, במקביל לדריכה על יבלות והצגת הקשיים נכון להציע מודל מתוקן יותר לחיים זוגיים טובים, ולא רק לצאת בתחושה שגם אני מאלו שנשואים בנס.