תרחיש כחול לבן

עשר שנים של שלטון ימין שנגמרות בשלוש מערכות בחירות רצופות ומתישות הן כדור שינה רב עוצמה לבוחר הימני. מעל ההתרחשות הפוליטית מרחפת עננת אדישות גדולה מבחינתו של הבוחר, שכבר הספיק להתמלא בביקורת על נציגיו שלו, עד כדי תחושה שאין הבדל גדול בין אלו לאלו.

אבל ההיסטוריה הלא רחוקה, יחד עם ההערכה המושכלת לקראת הבאות, מלמדות אחרת. לשלטון שמאל די בזמן קצר מאוד כדי להשליך אל הבאר אבן שגם 61 חכמי ימין לא יצליחו למשות במשך שנים ארוכות. זה נכון לגבי כל תחום שבו קיימת מחלוקת אידיאולוגית בין ימין ושמאל. הפגזים במחנה שממול כבר טעונים, המטרות מכוילות והפקודות רשומות. רק דבר אחד עוד חסר – שהפיקוד יהיה בידם.

חינוך: להורוביץ יש כבר תוכנית

בשלושים שנות קיומה, ולמרות שברובן המוחלט ישבה באופוזיציה, הספיקה מפלגת מרצ למנות ארבעה שרי חינוך משלה. שולמית אלוני, מייסדת המפלגה, הייתה מורה ומחנכת במקצועה ואת המורשת הזאת היא הטמיעה במפלגה. מפלגת מרצ תמיד הציבה את הדרישה לקבל את תיק החינוך בממשלות שבהן הייתה שותפה, ובעקבות השרים לשעבר שולמית אלוני, יוסי שריד, אמנון רובינשטיין ויולי תמיר, גם יו"ר המפלגה הנוכחי ניצן הורוביץ מעמיד את הדרישה הזאת עוד בטרם כוננה ממשלת שמאל.

זו לא משאלת לב בלבד. בעקבות עתירה שהוגשה לוועדת הבחירות נגד מפלגת מרצ-העבודה-גשר חשפה המפלגה כי יש לה כבר הסכם קואליציוני חתום עם מפלגת כחול לבן, במקרה שגנץ יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה. המפתח למינוי שרים כבר מפורט שם, ומשכך יש להסיק כי קמפיין "שר החינוך הבא של ישראל" של ניצן הורוביץ אינו פרי הדמיון. אין סיבה להמציא המצאות אם סוכמו דברים אחרים בחוזה שבין המפלגות.

המורשת שהשאירו שרי החינוך של מרצ במשרד החינוך היא חילונית-ליברלית רדיקלית, והיא נוכחת עדיין במלוא עוזה במשרד, גם אחרי שנים ארוכות של שלטון ימין. דוגמה לדבר היא מסקנות ועדת קרמניצר שהוטמעו במערכת על ידי שרי החינוך אמנון רובינשטיין ויוסי שריד, ושאת פירותיהן אנו אוכלים עד היום. "כל הסחי והבוץ שאנו שוחים בהם במסגרת לימודי האזרחות וההיסטוריה בישראל כבר שלושים שנה הם תוצאה של הדו"ח שכתב פרופ’ מרדכי קרמניצר", אומר ד"ר יוסי לונדין, מרצה במכללת אורות ומורה להיסטוריה ואזרחות בישיבה התיכונית דרכי נעם. “זה אומר דגש משמעותי לנושא של דמוקרטיה ליברלית במובן הכי קיצוני שלה, וממילא מיעוט עד כדי העלמה של הנושא הלאומי והיהודי”.

אחרי שסובבו את הגלגל, ולמרות שעברו שלושים שנה מאז, עד היום לא הצליחו שרי החינוך מהימין לסובב אותו בחזרה. לונדין מתאר את המאבקים האדירים שהוא וחבריו הימניים למקצוע נאלצים לנהל כדי ליצור איזון בהוראת האזרחות וההיסטוריה. “אנחנו עוצרים את זה בשיניים, ברגע שהברקס יירד קשה לדעת לאן זה יתדרדר".

הערכה זהירה יחסית שלו מתארת את המקצועות הללו בעידן הורוביץ. “כל השינויים שהצלחנו להכניס יימחקו ברגע. בתחום של האזרחות, ההגדרה היהודית של המדינה והפן הלאומי יידחקו ויוחבאו. הנוער יתחנך יותר על דמוקרטיה וזכויות, ופחות על זהות ולאומיות. באותו כיוון, גם בהיסטוריה אנחנו נראה חינוך יותר ביקורתי ופחות פטריוטי, והנרטיב הפלשתיני לסכסוך יקבל מקום של כבוד לצד הנרטיב הציוני. אלה דברים שכבר היום יש מי שמנסה לדחוף בכל הכוח, ורק הנוכחות של כוחות ימין בולמת אותו".

פרט לזה, ובעיקר כשמדובר על הורוביץ אישית, לונדין מעריך כי הנושא הלהט"בי יקבל מקום של כבוד. רק לאחרונה נוכחנו לראות בתל אביב, שרואה בעצמה לעיתים מדינה בפני עצמה, כיצד בהוראת ראש העיר נאלצו כלל בתי הספר, כולל הדתיים, להקדיש שעת לימוד לנושא הלהט"בי. "תחת הנהגתו של הורוביץ אנחנו נראה כניסה של הנושא הזה בכל הכוח, לצד הקטנה של שעות הלימוד בנושא תרבות יהודית שהכניס בנט", הוא אומר.

ריטואל אחד שמופיע כאן, ויחזור בעוד נושאים שבהם נעסוק, מבדל את התרחיש הפוליטי שבו גנץ יעלה לשלטון מתרחיש סטנדרטי של ממשלת שמאל. לכולם ברור שגנץ לא יוכל להיות ראש ממשלה בלי שיקבל תמיכה, ולו כזו שבשתיקה, מהרשימה הערבית המשותפת. כבר במהלך המשא ומתן להקמת ממשלה אחרי הבחירות הקודמות, דלפה לתקשורת רשימת דרישות שהציבה הרשימה לגנץ כדי שיוכל לקבל את תמיכתה. במקרה של הרשימה המשותפת, שמשחקת את תפקיד הקשה להשגה, גנץ ייאלץ לשלם הרבה ובמזומן כדי לקבל את התמיכה. גם במערכת החינוך תהיה השפעה מכרעת לשיתוף פעולה כזה.

"לרשימה המשותפת יש שאיפה ארוכת שנים לכינונה של מערכת חינוך ערבית רשמית אך אוטונומית, בדומה לחמ"ד", מסביר לונדין. “זו דרישה שתוצב מיד. המשמעות של זה תהיה חופש מוחלט בתחום החינוך, שכפי שאנחנו מכירים את ההנהגה הערבית יטיף לבדלנות, לאומנות והתנגדות למדינה היהודית. נוסיף לזה את החלום ארוך השנים לאוניברסיטה ערבית שגם יונח על השולחן, והנה לנו בית ייצור לעוד הרבה היבא יזבק, אבל הפעם על סטרואידים".

ואם תהיתם, לא מדובר במדע בדיוני או דיסטופיה פרועה. הדברים כבר נוסחו בתוכנית שמונה הנקודות שפרסם הורוביץ במסגרת תעמולת הבחירות שלו. “נחזק את החינוך הערבי", הוא כותב שם, כשלאור הדברים של לונדין קל להבין מה הכוונה, ו"נהפוך את לימודי האזרחות לעמוד השדרה של החינוך הממלכתי".

פנים: ברוכים הבאים למסתננים

תמונה אחת שצילמה הפעילה החברתית שפי פז שווה יותר מאלף מילים. באחד הרחובות של דרום תל אביב ישב מסתנן אריתראי, לגופו חולצה מודפסת של קמפיין כחול לבן והוא מחלק פליירים לעוברים והשבים.

רק לפני חודש סיקרנו כאן בהרחבה את פסק הדין של בג"ץ, אשר מרחיב את העילות לקבלת מעמד פליטות בישראל לנשים שנמצאות תחת איום מילת נשים באפריקה, ובאופן כללי תחת כל סכנה הומניטרית שנשקפת לאזרחים שם. מדובר בפצצת אטום דמוגרפית שהטיל בג"ץ ושהשר דרעי כבר שינס מותניים כדי לצמצם את השפעתה. ומה אם תעלה ממשלת שמאל? ליונתן יעקובוביץ’, העומד בראש המרכז הישראלי למדיניות הגירה, יש הערכה מבוססת בעניין.

"באתר ynet ערכו שאלון בנושא לכלל המפלגות. מרצ אמרו שהם רוצים לסגור את משטרת ההגירה. זה אומר שלא תהיה אכיפה בכלל. כחול לבן רוצים לחזור ולחתום על מתווה האו"ם, שמשמעותו קליטה דה-פקטו של עשרים אלף מסתננים. לאור זאת תרשו לי להעריך שאין מה לדבר על התנגדות שלהם להשפעה ההרסנית של פסק הדין של בג”ץ. מספיקה שנה אחת של ממשלת שמאל שתיתן מעמד לעשרות אלפי מסתננים, והדבר הזה יהיה כמעט בלתי הפיך. תיאורטית אומנם אפשרי להפוך את זה, כי מדובר רק בתושבות ולא באזרחות, אבל פרקטית זה הופך את זה למאוד קשה”.

נושא נוסף שהמדיניות כלפיו בשמאל די ברורה הוא נושא המעמד של משפחות העובדים הזרים. ח"כ יעל גרמן מכחול לבן, למשל, היא שותפה פעילה בהפגנות נגד גירוש משפחות כאלה. מיקי חיימוביץ’, יחד עם עופר כסיף מהרשימה המשותפת, פעלה להעביר חוק שימנע כליאה שלהן. "אנחנו מדברים על עוד אלפי משפחות”, מתאר יעקובוביץ’ את הנזק הצפוי. "פה זה תושבות קבע, כך שזה בלתי הפיך”.

ושוב, גם כאן, לשיתוף הפעולה עם הרשימה המשותפת עלולות להיות השלכות הרות אסון. “יש את התיקון לחוק האזרחות שמונע איחוד משפחות של ערבים ישראלים עם פלשתינים”, מסביר יעקובוביץ’. "לפני שהוא תוקן היגרו לישראל עשרות אלפי פלשתינים בדרך הזאת. ב-2003 עשו תיקון לחוק שאוסר על פלשתינים לקבל מעמד בעקבות נישואים. זו הוראת שעה שצריך להאריך כל כמה שנים. הרשימה המשותפת לוחצת כבר שנים לבטל אותו, וזה לא רק היא. אחת הרפורמות שיש עתיד דרשה כשישבה בעבר בקואליציה הייתה הענקת ביטוח בריאות ממלכתי לפלשתיניות שנמצאות בישראל בלי מעמד, שזה למעשה כבר חצי מסמוס של החוק. אני מחבר את שני הנתונים ומבין שלא מופרך שזה יהיה המחיר לתמיכה מבחוץ".

מדיני: אימוץ המדינה הפלשתינית

שנה אחת ושני חודשים הפרידו בין מינויו של יצחק רבין לראש ממשלת ישראל ובין מעמד החתימה על הסדר הביניים עם יאסר ערפאת על מדשאות אוסלו. פחות משנתיים הספיקו לאריאל שרון מהרגע ששבר שמאלה בכנס הרצליה ועד שסיים לעקור מביתם עשרת אלפים תושבים בגוש קטיף ובצפון השומרון. את פירות הבאושים של שניהם - אין צורך אפילו לפרט כיצד – כולנו אוכלים עד היום.

כרגע אלו נראים כמו ימים רחוקים, בטח כאשר על השולחן מונחת תוכנית המאה של טראמפ, שמדברת על ריבונות ישראלית נרחבת ביו"ש. אלא שמי שקורא את התוכנית עד סופה ויורד לפרטים, מגלה שמה שקובע אם ייווצרו תנאים שטובים למדינת ישראל, ואם תוכנית המאה תתממש באופן שיהיה טוב לעם ישראל, תלוי במידה רבה בממשלה שתוקם פה.

"אם התוכנית תמומש על ידי השמאל, הוא יאמץ בעיקר את העיקרון שהחלקים שאינם בשטח הריבוני יימסרו למדינה פלשתינית", אומרת אורית סטרוק, שנמצאת כבר שנים ארוכות בלב המערכה המדינית. "זו הרי המדיניות של השמאל כבר כמעט 50 שנה – מדינת ישראל לצד מדינה פלשתינית. אין טעם לחיות בדמיונות שהם יקבלו בעל כורחם פרדיגמה של נשיא אמריקני חובב התיישבות. בסוף, הממשל האמריקני מצייר קווים על מפות, אבל ממשלת שמאל תיישם על פי תפיסת עולמה. תושבי יהודה ושומרון בהחלט צריכים להיות מודאגים לגבי הבתים שלהם, אבל יותר מהם צריכים תושבים שאינם מיהודה ושומרון לחשוש לביטחונם אחרי שתוקם מדינה פלשתינית כזאת".

סטרוק מסבירה שאי אפשר לסמוך על כך שבהסכם ישנן התניות מסוימות בטרם תוכרז המדינה הפלשתינית. "חשוב מאוד להזכיר נקודה שקשורה לאוסלו. גם בהסכם שנחתם בין רבין לערפאת היו התניות והגבלות על הפלשתינים בטרם יקבלו את הזכויות שלהם, התניות דומות מאוד לאלו שמופיעות בעסקת המאה".

והיא גם מפרטת: על פי ההסכם ההוא הרשות לא הייתה זכאית לקבל נשק מישראל לפני שהיא אוספת את כל הנשק הבלתי חוקי שהסתובב בערים הפלשתיניות. בפועל לא נאסף כלי נשק אחד, ומאות אלפי רובים הועברו לרשות. תנאי נוסף היה הפסקת ההסתה לפני שמועברים שטחים נוספים. ההסתה, כפי שכולם מכירים, לא נפסקה. התנאי האחרון היה הפסקת התמיכה בטרור והכרה במדינת ישראל.

וזה עוד התרחיש היותר חיובי במקרה של ממשלת שמאל. אל המשוואה מכניסה עתה סטרוק את שאלת הבחירות לנשיאות ארצות הברית. לקראת סוף השנה ייערכו הבחירות לבין הלבן, כאשר המועמד הדמוקרטי המוביל כעת הוא ברני סנדרס, ששנאתו לישראל אינה מוסתרת. רק השבוע הכריז כי ישקול את השבת השגרירות לתל אביב וכינה את נתניהו בכינויי גנאי. “מול נשיא עוין בוושינגטון יש צורך בראש ממשלה שעומד בלחצים מאוד חזקים. אם ראש הממשלה הישראלי שיהיה מול סנדרס לא יהיה רחוק מהשקפות עולמו, אין שום דבר שיעצור אותו מליישם את המדיניות האנטי ישראלית שלו".

לסיום מוסיפה סטרוק משקולת נוספת על רגליה של ממשלת שמאל אפשרית, שעשויה להשקיע אותה עוד יותר במצולות. “המפה הפוליטית ברורה. לגנץ אין ממשלה בלי המשותפת, מבחוץ או מבפנים, כך שממשלה שתקום לא תוכל לעשות שום דבר ושום החלטה, אפילו תקציב או חוק, בלי האצבעות של המשותפת. המשמעות היא שהממשלה הזאת תהיה סחיטה. היות שהרשימה המשותפת למעשה מופעלת על ידי אבו מאזן היא זרועו הארוכה, זה אומר שאנחנו נהיה מדינה שמשועבדת לרשות הפלשתינית. זו בדיוק הדרך שבה הגענו לאוסלו. גם אז הממשלה נסמכה על קולות הערבים, וזה השפיע על הוויתורים שנעשו”.

תקשורת: שלום לישראל היום

"שמעתי את התוכנית של אדיר זיק ז"ל, ודמי רתח ממש", סיפר ח"כ לשעבר איתן כבל, שפעל והביא לסגירת תחנת הרדיו ערוץ 7 לפני שני עשורים. “אני אדם פוליטי, יש לי דרך ותפיסה, ואני נלחם על זה. יש מאבק בתוך החברה הישראלית לאן המדינה הזאת הולכת". אבל אל תטעו, כבל הוא דמוקרט ולעולם לא יסגור כלי תקשורת רק בגלל עמדותיו. הסיבה שבגינה נסגר ערוץ 7 היא חוקית ורגולטורית גרידא, והכול באישור בג"ץ. וזה, למעשה, כל הסיפור של השמאל הישראלי והתקשורת.

"המשוואה היא פשוטה – יותר רגולציה שווה יותר שמאל. הרגולציה היא כלי ביד השמאל לשלוט בתקשורת", מסביר עו"ד זיו מאור, מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת. “האכיפה של הרגולציה תמיד תדקדק עם הימין ותוותר לשמאל. אם ערוץ עשר נוטה לקרוס יוותרו לו ויעזרו לו להמשיך לשדר, אבל אם ערוץ 20 ישדר אקטואליה בניגוד לסעיפי המכרז הוא יספוג קנסות ויערימו עליו עוד ועוד תנאים ורגולציות עד שהוא לא יוכל לעמוד בהם".

מאור נותן דוגמה שדווקא פחות מוכרת לציבור הרחב, אך ההשפעה שלה אינה מבוטלת. גם בה, כמה מפתיע, מעורב איתן כבל. כבל קידם בכנסת היוצאת רגולציה על גוגל, שתכריח אותה למחוק כתבות לא מחמיאות על אדם לאחר שהלה מבקש להסיר אותן, ובתנאים מסוימים. כמו כן הציע להגביל את הגישה של גוגל ושל פייסבוק למידע על גולשים, ועוד רגולציות בסגנון הזה. לכאורה צעדים שאין להם השפעה פוליטית, אבל גם כאן זיו מדגים כיצד הרגולציה היא למעשה כלי פוליטי.

"אם גוגל או פייסבוק מרגישות שמצרים את צעדיהן, הם פשוט ישקיעו פחות בפלטפורמה הישראלית", אומר מאור. “יש לנו דוגמה לזה בספרד, שקידמה חוק להסרת חיפושים לא מחמיאים בגוגל, ובתגובה גוגל ביטלה את האפליקציה של גוגל ניוז בספרדית. המשמעות פשוטה: גוגל ניוז מנגישה לגולש גם כלי תקשורת בינוניים כמו סרוגים, כיפה או מידה, ולמעשה מגוונת את החדשות שהגולש צורך. אותו דבר לגבי החיפוש. רגולציה על גוגל או פייסבוק תגרום לה לצמצם את הפעילות וממילא תחזיר את המשתמשים לברירה האוטומטית – צריכת החדשות מהאתרים הגדולים והמוכרים, שנוטים כמעט כולם לשמאל".

לדברי מאור, הכבדת הרגולציה על ערוצי הטלוויזיה תגרום לכך שהערוצים הגדולים והמוטים שמאלה ימשיכו לשרוד, אבל ערוצים קטנים שינסו לאתגר את השיח יקרסו תחת חיובי התוכן של הרגולטור ולא יחזיקו מעמד מבחינה כלכלית. ערוץ 20, שעמד תחת הסכנה הזאת, ניצל בהתערבות של ממשלת הימין, וקיבל זיכיון לשדר גם אקטואליה, אך ערוצים שירצו לשדר בעתיד ייתקלו בחומה הרגולטורית שרק תוגבה יותר, וכמעט בוודאות יקרסו.

ומה לגבי הפרויקט הנוסף של חבר הכנסת לשעבר איתן כבל, חוק ישראל היום? להערכתו הבטוחה של מאור, החוק יעלה שוב במהירות הבזק ויחוקק. “כאן כבר הוסרה הכסות של הרגולציה או איכות התוכן. זה אמירה מפורשת – אל תיקחו מאיתנו את ההגמוניה. ישראל היום ריסק את המונופול של ידיעות אחרונות, ולכן נאבקים בו כל כך".

בלי מעצורים

בניגוד למחשבה שכל הפוליטיקאים אותו דבר, בפועל אין דמיון בין האופן שבו תפעל ממשלת שמאל ובין האופן שבו פעלה ממשלת הימין. לרן ברץ, ראש מערך הדוברות במשרד ראש הממשלה לשעבר, יש לכך שלושה הסברים פשוטים.

"מאז המהפך בשנת 77' השמאל מבין את המפה הפוליטית ויודע שהשלטון שלו על זמן קצוב. לכן הוא לעולם ינסה לרשום מקסימום הישגים במינימום זמן ובאופן בלתי הפיך", הוא מסביר. פרט לכך, ובניגוד מוחלט לממשלות הימין, האיזונים והבלמים של ממשלת שמאל רפויים הרבה יותר. "המדיניות של ממשלת שמאל תתאים בדיוק לפקידות ולבג"ץ, ולכן לא תהיה להם שום מניעה. בניגוד לממשלות ימין שמנסות שנים לקדם דברים וצריכות להילחם בבג"ץ וביועצים המשפטיים כדי להגיע להישגים, בשמאל כל זה הולך חלק”.

הגורם השלישי נעוץ עמוק בשורשים של תפיסות העולם, הפער בין ימין ושמאל. "לימין יש נטייה למסורת, והוא מתחיל בהערכה של הקיים. לכן גם כשהוא בא לשנות הוא עושה את זה בצורה מתונה ומושכלת. השמאל מאמין בפרוגרס, ולכן אין לו בעיה להרוס דברים עוד לפני שבנה משהו אלטרנטיבי, וזה מבחינתו התקדמות. ככה זה מאז המהפיכה הצרפתית”.

בעוד ימים ספורים יתקיימו הבחירות שיכריעו בין ממשלת ימין לממשלת שמאל. במדינה דמוקרטית כל בחירה, כולל אי הצבעה, היא לגיטימית. אך תנאי חשוב וכמעט הכרחי לפני קבלת ההחלטה הוא ידיעת העובדות.