יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

"איפה למען השם כתוב פה שצריך להתחפש?", פנחס ברזאני סובב את מגילת אסתר מכל הכיוונים, ולא מצא זכר למנהג המוזר שאשתו ראומה התעקשה שצריך ליישם בפורים הראשון מאז מאורעות הפורים המקוריים.

"אני רואה פה דיבור חזק על מתנות לאביונים ומשלוח מנות, אבל תחפושות - נאדה".

"עזוב, אתה ראש קטן אתה. אם היית אז לא היית נגאל", היא החזירה לו תוך התעלמות ברורה מהעובדה שפנחס נגאל גם נגאל יחד עם כל עמך ישראל.

"זה חג חדש, וכל החבר'ה בקבוצת הפפירוס של שושן החליטו שזה יהיה מגניב להתחפש, אז תנסה פעם אחת בחיים שלך לזרום. אני עצמי מתחפשת לנסיכת הפרחים".

פנחס היה מספיק חכם כדי לא להגיד שנסיכת הפרחים זה לא באמת משהו שקיים, אלא סתם חיבור בין שתי מילים שאין ביניהן קשר. באותו לילה נדדה שנת הפנחס, שיצירתיות לא הייתה הצד החזק שלו, אך אור לבוקר המחרת היכה בו הרעיון שהוא חשב לגאוני - להתחפש למרדכי היהודי בכבודו ובעצמו. הרי מה יותר פורים מזה?

על הבוקר הוא הלך לשוק בשושן ומצא טורבן וגלבייה בדיוק כמו אלו של מרדכי היהודי, ויחד עם זקנו שגם כך היה לבן וטבעת מלך מזויפת שמצא בחנות וינטג', המראה היה מושלם.

מפה לשם פורים הגיע, ופנחס ברזאני, ששמר על התחפושת שלו בהפתעה, יצא אל הרחוב כדי להשוויץ ביצירתיותו המתפרצת. התגובות עלו על כל הציפיות. בתי קפה הציעו לו משקאות בחינם, ונתינים ניגשו בדחילו כדי להודות לו על שהציל את העם היהודי אשתקד.

בפעמים הראשונות הוא ניסה להסביר שמדובר בתחפושת, אבל מהר מאוד הוא הבין שנגד כל הסיכויים הוא היה מקורי מדי, ואף אחד לא העלה על דעתו שמישהו יעז להתחפש למרדכי היהודי.

אז הוא הפסיק לתקן את כל השוטרים והאינדיאנים שניגשו אליו כדי לקבל ברכה, והתחיל ליהנות מכל העסק. הוא מצא את עצמו עונה לשאלות סבוכות בהלכות תרומות ומעשרות ומגשר בסכסוכים זוגיים. לרוע מזלו מרדכי היהודי המקורי הסתובב בדיוק באותה העת ברחוב המקביל כדי לאחל חג שמח לרוב אחיו, כששמע מסגנו שאומרים שמרדכי היהודי מחלק קמעות לזיווג הגון ברחוב הסמוך. הוא הזדרז לראות במה מדובר, והגיע בדיוק בזמן כדי לראות את פנחס ברזאני מפזר תעודות כשרות לדוכני מזון מהיר בבעלות מפוקפקת, תוך שהוא מכריז "העיקר הכשרות שבלב, העיקר הכשרות שבלב".

מרדכי היהודי מיד הזעיק לשטח אחשדרפן וביקש ממנו לאסור את מרדכי המחופש בעוון התחזות למרדכי היהודי, אבל האחשדרפן המסכן לא ידע את מי לאסור כי הדמיון היה כל כך מתעתע. בצר לו החליט האחשדרפן לערוך מבחן כדי לזהות את מרדכי היהודי המקורי.

"מרדכי היהודי האמיתי הוא תלמיד חכם. תגידו דבר תורה!", הוא אתגר את שני המרדכיימים. "אסור לאכול ינשוף!", ירה ברזאני את כל הידע התורני שלו באחת. "שכוייח, אדון היהודי!", הכריז האחשדרפן המרוצה ואזק את מרדכי המקורי, שלא הבין איך אחרי המן הרשע הוא נופל דווקא בקרב מול פנחס ברזאני מרמת שושן ד'.

פנחס עצמו התחיל לסבול ממה שמאוחר יותר פסיכולוגים ידעו להגדיר כשיגעון גדלות, והוא מצא את עצמו שעתיים לאחר מכן יושב מאחורי שולחנו בארמון בשושן וחותם על אישורי בנייה להקמת שכונה חדשה בצפון מדי בשם נופי ברזאני.

הכול היה טוב ויפה, עד שהמלך אחשוורוש הגיע והזכיר לו שהוא צריך לתת הערב פרזנטציה לגבי תוכנית הלימודים החדשה שהוא מקדם כבר שנה, כדי לעקר את תופעת ההמדתא במערכת החינוך הפרסית. זה כבר היה גדול על ברזאני, שבדחילו ורחימו הזמין אליו את אסתר המלכה כדי שתייעץ לו מה לעשות.

"אסתר מלכתי, תשמעי. אני לא מרדכי היהודי, אני סתם פנחס ברזאני מרמת שושן ד', והסתבכתי לגמרי בגלל שראומה אמרה שחייבים תחפושת וניסיתי לזרום, ועכשיו אני תקוע עם מצגת מול שמונים פרתמים ועדיין לא המציאו פאוור פוינט. הצילי אותי, מה עליי לעשות?!".

"אני אגיד לך דוגרי פנחס", אמרה המלכה באצילות, "אני בכלל חווה בן עטר משושן עילית".

"את מה?".

"חווה. החברות קוראים לי חוושוש. אני פה התגלגלתי כמוך. בינתיים אני מעבירה את הזמן, ומבזבזת את חצי המלכות על הזמנת בגדים מהגרסה הפורימית של עלי אקספרס".

"החרש תחרישי בעת הזאת", ביקש ברזאני, שלא הצליח לחשוב בצלילות כשמלכה בן עטר ניסתה לשווא לחשוב על משחק מילים שמשלב את עלי אקספרס עם טוויסט פורימי. לבסוף הכיר פנחס בעובדה שהמוצא היחיד היה להתוודות ולהחזיר את הסדר על כנו.

הוא ניגש לאחשדרפן התורן וסיפר לו את כל הסיפור.

"בקיצור, אסרתם את המרדכי הלא נכון, קח אותי לכלא".

"אני אגיד לך דוגרי פנחס", אמר האחשדרפן באצילות, "אני בכלל מושיקו המוסכניק שלך, יא מעופף. אני לא יכול לעזור לך בכלום, רק לעדכן אותך שהאחשתרן שלך צריך טיימינג".

פנחס כבר היה מיואש לגמרי.

"אגב, אחשתרן זה גמל לפי הקונקורדנציה", עדכן מושיקו שרצה לוודא שכולם מבינים.

פנחס הודה למושיקו על העדכון, והתחיל ללכת לכיוון ביתו, משלים עם העובדה שמהיום והלאה הוא מרדכי היהודי. בדיוק אז שני יהודים מבוהלים תפסו אותו והבהילו אותו לשער המלך.

"המן בן המדתא חזר!", הם זעקו בחרדה, "הוא לא מת!".

פנחס ברזאני המסכן כבר ניחש מה קרה, והוא מצא את עצמו דקות מאוחר יותר עומד בדו קרב מול המן בן המדתא אומלל, שהיה בעצמו עמוס חרטה על תחפושתו המקורית מדי. היהודים בשושן נקהלו במתח סביב הצמד שנעץ מבטים זה בזה לקראת מאבק בלתי נמנע, אך להפתעתם במקום להיאבק פרצו השניים בבכי מר והתחבקו זה עם זה ממושכות.

כל היהודים היו מבולבלים כדבעי, ורק ילד קטן שהתקרב לזוג סיפר מאוחר יותר ששמע אותם לוחשים זה לזה: "בשנה הבאה רק קאובוי".

[email protected]