כל יום פורים

כשטוביה צפיר, אחד השמות הוותיקים והמוערכים בתעשיית התיאטרון והטלוויזיה, הולך לעבודה, הוא קודם כול הולך להתחפש. אז מה הוא עושה בפורים? לוקח חופש מהעבודה, על כל המשתמע מכך: "אצלי כל יום פורים, אז בפורים עצמו אני לא מתחפש. אני בחופש. זה הזמן של האחרים להתחפש, שייהנו גם הם קצת ממה שאני נהנה ממנו כל השנה. זו ברכה אמיתית שקיבלתי, שהמקצוע שלי הוא להתחפש, שזו הפרנסה שלי ושאני גם נהנה מזה".

קרה לך שהתחפשו אליך? נהנית מזה או שנפגעת?

"כטוביה צפיר האיש חיקו אותי כמה פעמים, וקיבלתי את זה. זה חלק מהמשחק. בעשרים השנים האחרונות ראיתי גם תחפושות של סבא טוביה בפורים, ונהניתי מזה ממש, כי לשמח ילדים זה גם כיף וגם מצווה גדולה. חוץ מזה, זה גם מראה שהדמות תפסה. המון אנשים אומרים לי שהם גדלו עליי, והם מתכוונים לסבא טוביה".

צפיר משתף אותנו בסוד קטן – איזו תחפושת, מכל הדמויות שגילם בחייו, שמורה אצלו ואף הייתה בשימוש אצל ילדיו הפרטיים. "התלבושת של הרב עובדיה יוסף. איכשהו יצא שכל פורים כשיעל אשתי לא ידעה למה לחפש את הבנים, בסוף תמיד היינו מגיעים אל התלבושת הזאת. אנחנו עדיין שומרים עליה. לך תדע, אולי הנכדים או הנינים ישתמשו בה".

להתחפש זה יהודי

פורים בפתח, אבל מתברר שהצורך או התחביב להתחפש לא שמור רק ליום אחד בשנה. ישנן קהילות של משוגעים לדבר שעוסקות בתחפושות לפי תחומי עניין ותחביבים, יש מי שנאלצים לטשטש זהות במסגרת תפקידם, ויש כאלה, כמו צפיר, שהולכים לעבודה ומתחפשים, אבל נהנים מהתחפושת לא פחות.

את טוביה צפיר (74) אני תופס, איך לא, בדרך להצגה 'גבעת חלפון' בתיאטרון הבימה. טוביה, נשוי ליעל ואב לשלושה, הוא תופעת בידור ותרבות ישראלית נדירה בהצלחתה. במהלך היום הוא רץ עם 'מסיבה ביער', המופע החדש שלו לילדים שחוגג עשרים שנה למותג סבא טוביה. בערבים הוא בתיאטרון הבימה, ובלילות הוא על המסך הקטן בעונה השישית של הסדרה 'סברי מרנן'. חוץ מכל זה הוא מעלה מופע עם מירי אלוני על הסיפורים שמאחורי הקלעים ועובד על פרויקט חדש לילדים. בקיצור, לא נח לרגע.

תחפושות זה דבר ישראלי?

"דבר ראשון, להתחפש זה אינסטינקט אנושי ולכן הוא בינלאומי. כבר בבית הספר אתה מחקה את המורים שלך, כי הנטייה הטבעית היא לחקות את החזקים: מורים, מנהיגים או אויבים. אבל כן, זה גם ישראלי, או יותר נכון יהודי. זו תכונה מאוד יהודית לצחוק על עצמך. כבר לפני מאה שנה שלום עליכם צחק על העיירה היהודית, ואפילו בשואה היו הומור והצגות. גם אם תלך לאמריקה למשל, תגלה שגדולי הקומיקאים והסטנדאפיסטים הם יהודים, למשל סיימון וסיינפלד. זו המסורת שאני שאבתי ממנה, ובעזרתה עשיתי יותר מחמישים דמויות. לפנינו היו תיאטרון המטאטא והקומקום ואפרים קישון, אני השתתפתי ב'חרצופים' וב'ניקוי ראש', והיום יש את ארץ נהדרת. הכול חלק מאותה מסורת יהודית".

כשאתה בונה דמות, מה בא קודם, התחפושת או הדמות?

"קודם כול האישיות. לפני שאני יורד לרזולוציות כמו אופן צחוק וגון קול", וכאן אני זוכה להדגמה אישית של הדיבור של ביבי לעומת הצחוק של אריק שרון, אולי החיקוי המזוהה ביותר עם צפיר. "לפני הפרטים, אני רוצה לדעת מה מוביל אותו. האם הוא צנוע? האם הוא אגואיסט או הססן? למשל, אומרים שבני גנץ שהוא מגמגם. כחקיין, אני אשאל את עצמי למה הוא מגמגם. תכונות אופי בולטות, זה מה שאני בודק. אחרי זה אני מקשיב לקול, ורק אחרי זה מניירות חיצוניות כמו הטיק הקטן של רבין או השפה משורבבת של יצחק שמיר. כי חיקוי זה שלמות, זו אומנות. לא סתם קוף אחרי בן אדם.

"למשל, אצל משה דיין מאוד בולטת הרטייה, אבל כשאני בא לרדת לנפשה של הדמות אני חייב לחשוב מה מסתתר מאחורי הרטייה. אומנם אף פעם לא ראיתי את זה, אבל ברור שיש איזו צלקת מאוד כואבת, משהו שלא קל לחיות איתו. מהמראה החיצוני אני מבין שיש שם איזה כאב, אבל מצד שני גם הילה של גיבור. המראה החיצוני הוא מה שעוזר לי לפתור את הדמות".

לגבי התלבושות, אומר צפיר, הוא משאיר את עצמו מחוץ לתחום: "אני למדתי אצל מי שבעיניי היה הגדול מכולם, מוטי קירשנבאום, והוא לימד אותי דבר אחד: לא להתערב בתחומים שהם לא שלך. אם יש מאפרת טובה, היא יודעת את המלאכה שלה. אם אתה תתערב לה היא סתם תאבד את הביטחון העצמי והאיפור ייצא פחות טוב. אותו דבר לגבי הבגד, הפאה וכו'".

קורה שאתה נשאב יותר מדי לדמות מסוימת?

"הייתה פעם שחיקיתי את מנחם בגין באיזו הופעה בהיכל התרבות, ותוך כמה משפטים שלו הרגשתי שאני נסחף ומתחיל לאלתר כאילו אני בגין בעצמו. בהתחלה התלהבתי מזה, עד שקול פנימי ריסן אותי: 'תזכור שאתה רק החקיין, לא המלך'. אז באמת הפסקתי וחזרתי לטקסט, למרות שתדע לך שהקהל אוהב כשאתה נסחף עם הדמויות".

איזו דמות שחיקית אהובה עליך ביותר?

"אריק שרון, זה ברור. הוא דמות מאוד עסיסית, והיה מאוד כיף לחקות אותו מהשנייה הראשונה שהוא התפרסם ועד לראשות הממשלה. הוא בעצמו אמר לי שהוא מאוד אוהב את החיקוי שלי. אפילו המצאתי לו צחוק שכל כך תפס", ושוב אני זוכה להדגמה אישית, "שלילי אשתו פעם נזפה בו שהוא לא צוחק טוב כמו טוביה".

אבירים מעל הכנרת

יש מי שאצלם עניין התחפושת לא בא להצחיק או להעלות חיוך אלא מדובר בעיסוק רציני לגמרי. אל גנאדי ניז'ניק (47) הגעתי דרך האינטרנט, מעוד פוסט שגרתי ששיתף בקבוצת הפייסבוק 'ממלכת ירושלים'. בתמונה נראה גנאדי כשהוא רוכב על סוס, אוחז קשת בידו וראשו מכוסה במעין גלבייה. 'ממלכת ירושלים' היא מועדון שעוסק בשחזור היסטורי של שתי תקופות: התקופה הצלבנית (המאה ה-12) וימי בית שני (המאה הראשונה לספירה). למה צריך להתחפש בשביל זה ומה זה בכלל שחזור היסטורי? לגנאדי הפתרונים.

"אני עצמי מורה דרך", הוא מציג את עצמו, "והגעתי לעניין השחזור ההיסטורי דרך הקרב המפורסם בקרני חיטים. אחת לשנה אנחנו מתכנסים בקרני חיטים שמעל הכנרת, ובמשך יומיים-שלושה משחזרים את הקרב אחד לאחד. זו לא הצגה או משהו שעושים בשביל התמונות", הוא ממהר להבהיר, "ממש לא. בסוף, הדרך הטובה ביותר ללמוד משהו, באמת להבין אותו, היא לחוות אותו בעצמך. רוב המפגשים הראשונים שלנו היו בכלל סגורים לקהל. נטו בשבילנו, שנתנסה, שנלמד. כשהבנו שיש לנו משהו טוב ביד, פתחנו את זה לקהל".

גנאדי מספר כי טקסי השחזור ההיסטורי הם דבר נפוץ מאוד בעולם, ובחלק מהמקומות הם זוכים אפילו לתמיכה ממשלתית. "יצא לי להשתתף בשחזור היסטורי שהיו בו 6,000 איש, רק בשחזור עצמו. בחלקים הפתוחים לקהל הגיעו במהלך ארבעה ימים כמעט 350,000 איש לצפות בו. הגרעין הבסיסי של המועדון שלנו מונה 11 איש, סביב זה יש מעגל משני של 30-25 איש, ובאירועים בינלאומיים אנחנו מגיעים גם למאה איש. בנוסף לכך יש לנו חילופי מידע עם קהילות בחו"ל, מזמינים אותנו להרצאות, ויש כאלה שבאים לארץ להשתתף בשחזור של קרב קרני חיטים".

אם נתמקד בנושא שלשמו התכנסנו – התלבושות: כמה זמן לוקח להכין תלבושת של אביר?

"לא כולם אבירים", מפתיע גנאדי, "אנשים בטוחים ששחזורים זה רק קרבות וחרבות, אבל המטרה היא להחיות את העבר בכללותו. אצלנו יש רק שני אבירים, השאר חיילים רגילים וקשתים, ויש גם כפריות וסוחרים. כל אחד והדמות שלו".

כשאני מתעקש בכל זאת לקבל תשובה, גנאדי מעריך: "עניין של חודשים, אני מניח. כולנו אנשים עובדים, וגם החומרים זה לא בדיוק דברים שאתה מוצא בסופר, הכול צריך להכין לבד. לארוג, לתפור, לרתך, להכין נעליים, הכול. זה לא תחביב זול והוא מצריך ידיים טובות, אבל ידיים טובות זה גם דבר שנרכש עם הזמן. חלק אנחנו עושים לבד, ומדי פעם אנחנו מתכנסים ועובדים על התלבושות ביחד.

"בסוף, המטרה העיקרית שלנו בתלבושות היא לא המראה אלא האמינות והשימושיות. זה לא בשביל סרט. כשאני מכין נעל, היא צריכה להיות נוחה וטובה למסע רגלי. כשאני מכין חרב, היא צריכה להיות שימושית. לכן אנחנו לא רק מכינים, אנחנו גם לומדים איך להשתמש בדברים. אנחנו לומדים סיף למשל, או מנגינות קדומות, או איך להשתמש בכלים חקלאיים קדומים. הכול במטרה שיהיה כמה שיותר דומה למקור".

לא פלא שאחרי הרף הגבוה שאליו הוא מורגל, כשגנאדי רואה בפורים אנשים שלבושים כאבירים הוא לא מתרשם. "מיד עובר לי בראש שזה חיקוי, שזה לא נועד להיות אמיתי. כשמישהו רוצה להשתתף בשחזור שלנו, ולא משנה אם הוא הגיע מחו"ל במיוחד בשביל זה, הציוד שלו עובר בדיקה אצל בוחן. האם הוא מתאים לתקופה? האם הבגדים תואמים זה לזה? זה יורד עד לרזולוציה של צבע הנעליים. האם הבגדים תואמים לדמות שהוא מבקש להיות? הרי אין מה להשוות בין פרש סלג'וקי לפרש צלבני".

אין מה להשוות, אני ממהר להסכים. כבר מגיל צעיר עשיתי לי כלל, תמיד להסכים עם אנשים שיש להם חרב בבית. אני מבקש לשמוע מגנאדי באיזה גיל קמים בבוקר ומחליטים להכין חרב ושריון. "תראה, אף אחד אצלנו לא למד את העסק באופן מקצועי. כל מה שצריך זה אהבת היסטוריה, ולא לפחד ממחקר ולמידה של דברים חדשים. יש פה מנעד רחב של גילים ומקצועות החל מילד, שאומנם עכשיו הוא בתיכון אבל הוא אצלנו מגיל 12, ועד למבוגרים בני חמישים פלוס. יש לנו נהג משאית ומורים לצד פרופסור ואנשי הייטק, אתאיסטים לצד בודהיסטים".

אני מהסס אם זה פוליטיקלי קורקט לשאול אם יש דתיים, וגנאדי, ששם לב להיסוס, שואל מיד: "אתה בטח רוצה לשאול אם יש דתיים?". כשאני מאשר, הוא משיב בכנות: "דתיים אין אצלנו, אבל זה לא משהו מכוון. בסוף, רוב הקבוצה שלנו הם יוצאי ברית המועצות. כולם פיתחו את הג'וק הזה כאן בישראל, אבל הרוב מדברים רוסית מהבית. בשחזור שלנו אנחנו מציגים אנשים דתיים, נוצרים או מוסלמים, אבל רובנו לא אנשים דתיים".

דיסני-דוס

אז בשחזורי קרבות היסטוריים אולי לא תמצאו ייצוג לאנ"ש, אבל יש קהילה אחרת שבה כיפה על הראש היא כבר מזמן לא דבר נדיר. הם מכורים לסרטים מצוירים ולגיבורי על, הולכים לפסטיבלים ומשתתפים במעגלי שירה שמוקדשים לשירי דיסני, וממש אין להם בעיה שתקראו להם גיקים, להפך.

הדר פסח, מפריע לך שקוראים לך גיקית?

"לא, אפילו ממש לא", צוחקת הדר, "אתה יכול גם לקרוא לי גיקדוסית אם אתה רוצה".

הדר פסח, בת 19 מאלעזר, היא לא רק בת שירות לאומי. בימים היא אומנם מתייצבת כל בוקר במקום השירות שלה בפתח תקווה, אבל בערבים ובסופי שבוע היא מתיישבת לתפור. תפירה בפני עצמה היא תחביב די בנאלי, אבל מה הדר תופרת? ובכן, זה כבר עניין אחר לחלוטין.

"הגיקדוסים הם גיקים לכל דבר ועניין", ממשיכה הדר, "אבל בסוף אנחנו באים מעולם ערכים שונה. זה מתבטא בצורה החיצונית של איך אני תופרת את הקוספליי, וזה גם מתבטא מבחינה חברתית – ללכת, להיפגש, לדבר ולשחק עם עוד אנשים שחולקים איתי את אותו תחביב ואת אותה תפיסת עולם".

"קוספליי בתרגום חופשי זה משחק-תחפושת", מסבירה הדר בהתלהבות, "אתה בוחר דמות בדיונית שאתה אוהב ומכין את התלבושת שלה מאפס. קונה חלקים, תופר, מקשט, מוסיף אביזרים. ממש הכול. בחו"ל יש כאלו שממש משקיעים בזה, בארץ כל עניין הגיקיות יותר בקטנה, ואתה לובש את הקוספליי בעיקר לכנסים".

כנסים?

"כן. בחו"ל יש ממש פאנלים ומפגשים של קוספלייז, בארץ זה מובלע בתוך כנסי גיקים גדולים כמו 'אייקון' בסוכות ו'עולמות' בפסח. הפסטיבלים האלה הם מעין נקודת שיא בשנה של קהילת הגיקים, כנסי ענק למדע בדיוני ופנטזיה עם הרצאות, מרצ'נדייז, ספרים, הצגות וכו'. לאירועים האלה מגיעים אלפי בני אדם, שרובם גיקים אבל יש גם סתם סקרנים. מתוכם, אם נחזור לעניין הקוספלייז, בערך כל בן אדם חמישי יהיה מחופש. תעשה לבד את החישוב".

אז אילו דמויות בדיוניות התעוררו לחיים בעזרת מכונת התפירה של הדר? "אצלי אישית הקוספליי הכי מושקע היה של קטארה וסוקה (דמויות מסדרה מצוירת בשם 'אווטאר' – א"פ), אבל הכנתי גם את בל מהיפה והחיה, ואת ויולט ממשפחת סופר על".

אומנם עבר קצת זמן מאז שצפיתי באווטאר, אבל אם אני זוכר נכון בשביל הדמות של סוקה צריך גבר. מי הגבר בסיפור?

"יש לי אח שמחבב את זה, אבל הוא לא ממש גיק. כשהכנתי את קטארה בשביל 'עולמות', הוא אמר לי חצי בצחוק: 'אולי אני אגדל שיער ואלך איתך'. צחקנו קצת, ואז אמרתי: למה לא בעצם? תפרתי גם לו, הכנתי שרשרת, הכנתי בומרנג. זה פשוט התחיל כבדיחה והתגלגל".

נתנאל, האח המדובר, זוכר את זה קצת אחרת. "זה בכלל היה רעיון שלה. היא הלכה ל'עולמות' עם התלבושת של קטארה, ואז היא באה אליי והציעה שאגדל שיער כדי שאתחפש איתה ב'אייקון'. זרמתי. קנינו בדים, מדדנו, תפרנו, ואז הגענו לאייקון. זה היה הכנס הראשון שלי עם קוספליי, והשני בסך הכול. הסתובבתי עם זה רק כמה שעות, אבל זו הייתה חוויה מגניבה בסך הכול".

"כן, הייתה קצת בושה לעלות על הבמה והשטיח האדום בכנס עצמו", עונה נתנאל בתשובה לשאלה האם זה לא מביך להתחפש באמצע החיים, "אבל ברגע שאתה בתוך זה, הכול נעלם". "השטיח האדום זה טקס קבוע בכנסים הללו", מתנדבת הדר להסביר, "יש שעה מסוימת שכל מי שלבוש בקוספליי מגיע לבמה, והמנחה מציג אחד אחד, קצת צילומים, קצת שטיח אדום, בנוהל".

ומבחינה טכנית, מה זה כולל להכין קוספליי? זה יקר?

"תלוי כמה אתה משקיע. בדים צריך לקנות אבל זה לא ממש יקר, ויש המון חומרים שנמצאים בבית. מה שכן, זה המון שעות עבודה. אחרי שסיימתי את הראשונה, הבנתי למה תחפושות עבודת יד עולות כל כך הרבה כסף. אז כן, זה דורש השקעה, אבל מצד שני זה לא משהו שעושים כל שני וחמישי".

איך התחושה כשאת רואה בפורים אנשים שהתחפשו לדמויות מעולם הגיקים?

"כשאני הולכת ברחוב בפורים ורואה אנשים שמחופשים לדמויות שאני אוהבת זה מצד אחד מגניב אותי, אבל מצד שני לא הייתי קונה את זה בעצמי. אלו תלבושות שנועדו לייצור בכמויות, אז הן לא מאוד מושקעות. אבל זה נורא מגניב שיום אחד בשנה גם אנשים שהם לא גיקים מרשים לעצמם להשתחרר".

קוספליי, אייקון, אוואטר, זה לא נשמע בעברית. זו בעצם תרבות מאוד אמריקאית, נכון?

"זה לא קשור בהכרח לאמריקה, כמו שזה עניין של הסרטים והסדרות שאני אוהבת. בישראל אין באמת סרטי אנימציה טובים שהם לא לילדים, ולדברים שיוצרים פה למבוגרים פחות התחברתי. אבל זה לאו דווקא אמריקה. אם הייתי אוהבת את 'בית הנייר', הייתי תופרת קוספליי של 'בית הנייר' למרות שזה ספרדי. אבל זה לא משך אותי".

תחפושת של חיים ומוות

אולי בשביל טוביה צפיר להתחפש זה מקצוע, ובשביל גנאדי והדר זה תחביב, אבל בשביל ס', לוחם לשעבר ביחידת המסתערבים של מג"ב, תחפושת זה עניין של חיים ומוות.

"מבחינתי תחפושת זה עניין מורכב", הוא מספר, "חייבים לעשות את זה מדויק, להתכונן טוב, להקפיד על הפרטים הקטנים. הכול במטרה לצמצם לאפס את הסיכוי שתקרה טעות. ברגע שאתה בתוך התחפושת יש מתח תמידי, כי זה מעבר לתחפושת. זו דמות. בפורים אנשים מחליפים רק את הלבוש. פה אתה מחפש את הבעות הפנים שלך, את שפת הגוף, את הטונים. הכול מתחפש".

מה עובר לך בראש כשאתה מסתובב ברחוב אחרי קריאת מגילה ורואה אנשים מחופשים סתם כך להנאתם?

"זה כיף לי", הוא עונה ומסביר: "כיף שאנשים מתחפשים בשביל הכיף וההנאה ולא בשביל פעילות צבאית. ברור שגם אני הייתי מעדיף שתחפושת תהיה דבר שמשמש להשתטות. מה שעשיתי בצבא היה ככלי של אין ברירה, נטו מתוך מטרה מבצעית. אני לא אגיד לך שאין בזה לפעמים נקודות של הנאה, אבל זה רק מדי פעם באימונים. ברגע שאתה בפעילות, אתה כל הזמן במתח מבצעי של רק לא לטעות, שפשוט אין לך זמן לשום דבר אחר".

ומה בעצם כוללות התחפושות שלכם?

כאן ס' מהסס ושוקל כל מילה לפני שהוא עונה, בשל מגבלות צנזורה וביטחון מידע. "התחפושת עצמה היא ממש כמו בפורים: כובע, מכנסיים וכו', אבל האופי של כל תחפושת משתנה בהתאם לפעילות ולמטרה. יותר מזה אני לא יכול לפרט", הוא מתנצל, "אני מניח שאתה מבין למה".

משחק אסוציאציות קצר התבקש כסיום הולם לריאיון, והמילה שנבחרה היא כמובן תחפושת. על פי מילון אבן שושן מדובר ב"מערכת בגדים, איפור וכדומה המשמשים להתחפשות", אבל בשביל המרואיינים לכתבה לא מדובר רק בהגדרה מילונית אלא באורח חיים. לכן התשובות שהתקבלו נעו בין: א. "לא מאוד מקורי שלי, אבל - קוספליי", ב. "פורים", ג. "יש לי אלרגיה למילה הזאת, מתבלבלים בינינו הרבה", ד. "אריק שרון". מגוון, אם כי לא מאוד מפתיע. אתם כבר מוזמנים לנחש מי אמר מה.