צחוק בעבודה

אם הגעתם לחופשה באילת ואתם מחפשים מונית שתיקח אתכם מהמלון למצפה התת-ימי, ייתכן שתעלו על מונית החיוכים של איריס אלקלעי.

אלקלעי עובדת מזה שבע שנים כנהגת מונית בעיר הדרומית, והרכב שבו היא נוהגת ומסיעה את האורחים והתיירים בעיר רחוק מלהיות מכונית שגרתית. תקרת המכונית, כמו המשענות, החלונות והמושבים מצופים כמעט לחלוטין במדבקות חיוכים, ציורים שמחים ומחזיקי מפתחות ססגוניים. "אני דואגת שהנוסעים שעולים אליי לאוטו לא רק יגיעו ליעד שלהם במהירות ובבטחה, אלא גם יעשו זאת בשמחה עם אנרגיות חיוביות".

איריס לא מסתפקת במדבקות הצבעוניות בפנים הרכב ומחוצה לו, אלא גם מחלקת לחלק מהנוסעים מדבקה של פרצוף מחויך להמשך יום שמח. "יש אנשים שמתקשרים אלינו להזמין דווקא את המונית שלי, זה מגניב אותם. נוסעים שעולים מאוד מתפעלים. כל כך הרבה פעמים אני שומעת את ה'וואו' הראשוני כשהם נכנסים אליי לאוטו. לא פעם עולה אדם קצת מצוברח או עצוב ויוצא שמח מהנסיעה".

איריס עבדה במשך תקופה ארוכה בעיצוב תכשיטים, אבל לפני שבע שנים החליטה לסגור את העסק ולהיכנס כשותפה עם בעלה, נהג מונית ותיק, ולעשות שינוי גם בחייה האישיים וגם ביומם של אנשים רבים בעיר אילת. "רציתי לעשות משהו אחר, להכניס חיוך לחיים של אנשים ולעבוד באווירה חיובית, עם צחוק ושמחה". מאז היא אוספת נוסעים בשעות הערב והלילה ובעלה במהלך היום. יחד הם גם רושמים לא מעט סיפורים מרגשים שמתרחשים כתוצאה מהאווירה במונית.

"באחד הימים האחרונים לקחתי חיילת לטסט. היא סיפרה לי בנסיעה שזוהי הפעם הרביעית שהיא ניגשת להיבחן אחרי שלושה כישלונות. היא הייתה בלחץ, ואמרתי לה שאחרי שעלתה על מונית החיוכים היא תצליח בגדול. בנסיעה ברכב הצבעוני שלנו נכנסה לראש לה חשיבה חיובית. אחרי כמה שעות היא סיפרה לי שהגיעו התשובות והיא עברה את הטסט. זה היה מרגש ונתן לי סיפוק גדול מהעבודה שלי".

אלקלעי משתפת בעוד סיפור הצלחה שיצא ממונית החיוכים: "לא מזמן לקחתי בחור שהיה בדרך לריאיון עבודה. הוא סיפר לי שזה תפקיד שקשה להתקבל אליו וכבר ניסה כמה פעמים. הבטחתי לו שאחרי נסיעה אצלי הוא יעבור את הריאיון כמו גדול, כי מהמונית הזאת יוצאים עם אנרגיה טובה ושמחה בלב. זה עשה לו טוב והרגיע אותו. הגעתי לקחת אותו גם חזרה מהריאיון, והוא סיפר לי באושר שהוא התקבל".

הבדיחה של החזון אי"ש

בדומה לאלקלעי, מתברר שאנשים נוספים בתחומי מקצוע ועשייה מגוונים רואים בצחוק ובהומור כלי משמעותי להצלחה. לא מדובר בשחקנים או בסטנדאפיסטים, גם לא בליצנים מקצועיים. אלו אנשים מן השורה שעוסקים בחינוך, רפואה, תחומים טיפוליים ועוד, ומגלים איך תבלין ההומור משנה את הגישה של העומד מולם ופותח לו דלת להסתכלות חדשה ואופטימית על הדברים.

הרב נחמן גלבר הוא אחד מגבאי בית הכנסת בבניין המרכזי של בית החולים תל השומר. מדי ערב שבת, בין קבלת שבת לערבית, הוא עולה לבוש בבגדיו החסידיים החגיגיים לשאת דבר תורה בפני המתפללים, אבל פרשת השבוע היא ממש לא עיקר הדברים. די מהר עובר הרב גלבר לסיפורים, שכנראה לא מבוססים על מקרים אמיתיים אבל גורמים לקהל להפוך את הבכי של הדאגה והחששות שמלווים אותם בימי האשפוז לדמעות של צחוק, שהופכות את האווירה לשמחה יותר לקראת השבת.

הסיפורים והבדיחות של הרב גלבר אולי לא יתקבלו באף ישיבה חרדית, אבל הוא רואה בכך שליחות. כששואלים אותו על כך, ההסבר מצחיק לא פחות מהדרשה. "לשמח את החולים זו מצווה חשובה מאוד", הוא אומר, "שמחה של החולה יכולה להשפיע משמעותית על תהליך ההבראה והריפוי שלו. הנה מקרה שהיה בבני ברק: אישה מבוגרת הגיעה יום אחד לנכדים שלה לביקור, וכמו סבתא טובה נתנה להם דמי כיס. כל ילד קיבל מטבע והנכדים היו מאושרים. אחרי דקות אחדות של משחק משותף, פתאום היא רואה שהנכד הקטן מכחיל כולו. הוא בלע מטבע. כמובן שבבני ברק אז בכל צרה או בעיה הולכים לחזון אי"ש. הסבתא לוקחת את התינוק בידיה, רצה ברחובות העיר כשאיתה כל הנכדים וכל הילדים. כשהגיעו לביתו של הרב הגאון, אנשים רבים עמדו בתור אבל לבני המשפחה כלל לא היה אכפת. היא פרצה את הדלת ונכנסה בבהלה לחדרו של החזון אי"ש, יחד עם כל המשפחה המורחבת. 'מה קרה? מה הבהלה?', שאל החזון אי"ש. הסבתא המפוחדת שמה את התינוק על השולחן ואמרה לרב 'הנכד שלי כחול כולו, תסתכל. הוא בלע מטבע! תעזור לו!'. החזון אי"ש שאל בחזרה: 'איך אני יכול לעזור לו? תלכי איתו לרב כהנמן'. 'לרב כהנמן?!', שאלה הסבתא בתמיהה, 'איך הוא יעזור לי?'. החזון אי"ש לא התבלבל וענה: 'הוא ראש ישיבה, הוא הקים את כל פוניבז', הוא יודע להוציא כסף מאנשים'. הסבתא צחקה, כל הילדים צחקו וגם התינוק צחק איתם והמטבע יצא".

"טוב, זה כמובן סיפור בלבד", מחייך הרב גלבר, "אבל חשוב שמי שבא לבקר את החולה ישמח אותו, יגרום לו לחייך. זה חשוב וזה מרפא. זה התפקיד הכי חשוב בעיניי שיש לאנשים שעושים את השבתות עם החברים או בני המשפחה במרכז הרפואי".

גם מתנגדי ההדתה הגדולים ביותר יתקשו לעמוד מול ההצלחה של שלמה שמידע, איש חסידות חב"ד תושב קטמון בירושלים, שמצא דרך ידידותית במיוחד להזמין את באי הקניונים בבירה להניח תפילין. שירי גאולה במנגינת "השפן הקטן", כינויים מעולם כלי הרכב וחיוך ענקי הם רק חלק מהכלים שברשותו.

"כשהייתי הולך במדרחוב בירושלים, כל הזמן אנשים קראו לי צדיק", מספר שמידע, "הייתי אומר להם: למה רק צדיק? צדיק טורבו. כמובן שצחקתי. ואז בחור נחמד אמר לי פעם: 'מה זה טורבו... צדיק טורבו ג'נטים מגנזיום'. ומאז צדיק טורבו ג'נטים מגנזיום הפך אצלי לדרך קריאה לחבר'ה להתכבד בהנחת תפילין", הוא מספר.

"כאשר ניגשים לחבר'ה בהומור, קודם כול צוחקים איתם. כשאתה צוחק, האדם שמולך צוחק אף הוא ואז הדרך להתחבר קצרה. כשגורמים לאדם להיות בשמחה ואומרים לו 'בוא אחי, רק לשנייה, כפייה דתית קטנה' אנחנו עושים הפוך על הפוך וזה עובד. אנשים מגיעים להניח תפילין, ואפילו חוזרים פעם שנייה ושלישית עד שזה הופך לקבע. כך מצליחים לחבר בני נוער ומבוגרים וזוכים להביאם לקיים מצווה מדאורייתא לעיני כול בשמחה".

שמידע עצמו הוא בעל תשובה שלמד את השיטה מחברו בנימין אדרעי, שליח חב"ד בטוקיו, שעמל גם בארץ וגם מעבר לים לגרום יהודים לקיים מצוות תפילין.

"בנימין מגיע לשדה תעופה, מתחיל לרקוד ולשיר בשמחה אדירה 'יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד' בעת שהוא מניח תפילין לעוברים ושבים. אחרי דקות מספר של ריקודים, אנשים שוכחים שהם בכלל בשדה התעופה רחוק מישראל, מתעלים לעולם רוחני ושמחים להניח תפילין. ידוע על פי החסידות ששמחה פורצת גדר. לכן רוקדים בחגים ובחתונות, עושים מצוות בחיוך. וכמו שאומר הרמב"ם בסוף הלכות לולב, שהשמחה בעבודת השם עבודה גדולה היא".

שמידע מוסיף ומצטט מהתלמוד סיפורי תנאים ואמוראים, שבחתונות היו עושים להטוטי ג'אגלינג עם ענפי הדס "ממש כמו ליצנים, וזו הייתה מצווה גדולה. זה מה שאנחנו חסידי חב"ד משתדלים לעשות. לקחת את הכוח הגדול הזה של השמחה באמצעות בדיחות, שירים, ריקודים ושאר מיני להטוטים, להביא אנשים לצחוק גדול ואת הצחוק הזה אנחנו לוקחים למקום של קיום מצווה. זה מה שנקרא אצלנו 'שטותא דקדושא', וההצלחה של זה היא אדירה".

סטטוסקופ עם בובות

בת חן שבי, רכזת בנות שירות לאומי באזור השרון והשומרון של עמותת שילה, מאגדת תחתיה כחמישים בנות שירות. בתפקידה היא מלווה את בנות השירות ותומכת בהן באופן אישי, ולא פעם משתמשת בחיוך גדול וביכולת להתבדח כדי לסייע לבנות להתגבר על אתגרים ולפתור בעיות.

"הרבה בנות מתנדבות בשירות שלהן בבתי חולים, במוסדות עם בעלי מוגבלויות או בגופים חסויים במשרד הביטחון. לא פעם יש עומס במשימות וגם עומס נפשי שצריך לפרוק ולהתמודד איתו. באופן כללי בחיים יש לי תפיסה של הומור, של קלילות ויכולת לצחוק. זה חלק מהאופי שלי וזה מאוד עוזר לי בתפקיד. כששיחה נפתחת בבדיחה או ביציאה טובה, קל יותר להתחבר ולבנות קשר עמוק ומשמעותי. הבנות לא רואות אותי כרכזת או כמישהי מלמעלה, אלא כחברה של שיחות וצחוקים".

הצחוק, מעידה שבי, הוא גם דרך לפתור בעיות. "דוגמה אחת שזכורה לי היא בחורה שעשתה תפקיד בבית המשפט בהרצליה והייתה בת השירות היחידה שם. לימדתי אותה להסתכל על זה בדרך של הומור. הגעתי אליה כמה פעמים לבית המשפט, צחקנו על זה שכולן זקנות, שהיא תמיד תהיה בת השירות המצטיינת מבין המבחר שיש ושהיא יכולה להתנהג כמו הבת של העובדים המבוגרים. אחרי שהחלטנו לראות את זה דווקא מהכיוון הזה – כל הגישה שלה השתנתה והתסכול ירד".

פרופ' מיכאל וילשנסקי, אשר מנהל את יחידת גסטרו ילדים בבתי החולים של הדסה ירושלים, רואה באווירה הקלילה חלק חשוב בדרך הבדיקה והטיפול בילדים עם בעיות מעיים ובכלל. זה מתחיל בסטטוסקופ שהוא עוטה על צווארו, שסביבו כרוכות בובות צבעוניות בדמות חיות עליזות, וממשיך בשיחה מצחיקה עם בני המשפחה שמגיעים אליו להתייעצות, בדיקה או טיפול עם ילד שלא מרגיש טוב.

"אחרי שמונה עשרה שנה בתפקיד, אני מבין שקודם כול צריך להפיג את המתח ולהרגיע את המשפחה. לא מזמן הייתה אצלי משפחה פולנית קלאסית. הם הגיעו כולם, ההורים, האחים והסבתא. אני מכיר את זה, זו פולניות ידועה, כולם מגיעים אל הרופא בדאגה יחד עם החולה. כדי להרגיע אותם קודם כול שאלתי את הסבתא 'את הדודה, אני מבין?', היא הוחמאה אולי מכך שחשבתי שהיא צעירה כל כך, וכל המשפחה צחקה בקול רם. אחרי שהם נרגעו יכולתי להתחיל את השיחה הראשונית. זה מצחיק וכיף, אבל המטרה היא לא לספר בדיחות. בעיניי יש לזה גם חשיבות מאוד גדולה. כשמגיע ילד באזור גיל עשר, אני שואל אם הוא אוהב כדורגל ויורד על הקבוצה שהוא אוהב. הרגע הזה שבו יוצרים שיחה פתוחה עם המטופל הוא מאוד משמעותי".

לא פעם מגיעים הורים מודאגים עם תינוק קטן כדי לבדוק אם יש בעיה שמטרידה את מנוחתו. "מגיע אליי זוג צעיר אחרי שהילד שלהם בוכה בלילות לא מעט. בדרך כלל אני הרופא השלישי או הרביעי שהם פוגשים והם רוצים שאפתור להם את כל הבעיות. אני ישר מרים טלפון לאשתי ושם על רמקול. 'חוה', אני שואל אותה, 'יש פה תינוק בן שלושה חודשים, את רוצה אולי שנביא אותו אלינו הביתה לשבועיים או שלושה?', לא חשוב מה היא עונה. בסופו של דבר הם נרגעים, שמחים ואפשר לדבר מכאן יותר בנחת".

דווקא בימים שבהם הורים ומחנכים רבים מצויים במאבק מול הרשתות החברתיות, בניסיון לגמול את ילדיהם מסרטוני הטיק טוק ומתרבות רדודה של אינסטגרם, סרטים וסדרות, הרב נהוראי דרין, ר"מ בישיבת בני עקיבא השומרון, מעלה מעת לעת סרטונים הומוריסטיים ליוטיוב. בסרטונים נראים התלמידים רצים בעקבות משימות ופועלים יחד להשיג מטרות בשילוב קטעי אנימציה צבעוניים, מושקעים ויצירתיים.

הרב דרין רואה בעשייה זו חלק בלתי נפרד מעבודתו החינוכית, שלא נופל משיעור או שיחת חינוך עמוקה. "הצחוק הוא באופן כללי כלי נהדר וחשוב בעיניי להעברת מסרים חינוכיים מול התלמידים. יותר קל להם להתחבר אליי ולשמוע מה שיש לי לומר כשנפתחים באווירה משעשעת ושמחה. פרט לכך, יותר נעים גם לי כמורה כשאני יודע שאני בא למקום שמח, מחייך ואופטימי. במהלך השיעורים אצלי בכיתה זה נוכח כל הזמן. מדי ארבע דקות, כדי שהחבר'ה לא יאבדו ריכוז, אני זורק לחלל הכיתה שאלת ידע שהתשובה שלה נמצאת במערכונים של שלישיית הגשש החיוור, קטעי סטנד-אפ או ידיעות אזוטריות מהדף 'עובדות לא חשובות' בפייסבוק".

את הסרטונים יוצרים הרב דרין ותלמידיו בעקבות סוגיות שעלו בכיתה. "לא מזמן תלמיד איחר לשיעור. בדרך כלל הוא בסדר ולא עושה בעיות, אז לא היה לי עניין להעניש אותו. בכל מקרה, רציתי שהוא יבין ששלוש דקות זה לא דבר שצריך להקל בו ראש, ויחד עם כל הכיתה יצרנו סרטון על דברים שאפשר להספיק בשלוש דקות. המסר נקלט, התלמידים נהנים והאווירה מעולה. יש לזה ערך מוסף, דווקא כשילדים משתמשים במסכים כל כך הרבה כדי לראות סדרות או לבזבז את הזמן, אנחנו לומדים איך לנצל את הדברים האלה לעשייה טובה וחינוכית ולהפיק מהם את המיטב".

המנכ"ל צוחק ראשון

את רונית מנשורי אנשים רבים מזמינים כדי לצחוק, והיא ממש לא סטנדאפיסטית או שחקנית. רונית היא מטפלת NLP ודמיון ומודרך ומפעילה סדנאות צחוק והעצמה. "אני לא מספרת להם בדיחות", היא מספרת על אופי עבודתה, "אני לא באה להצחיק אנשים סתם, אלא להיפתח. אני שמה להם חישוקים, מטפחות, כל מיני אביזרים, ובמשך שעה או שעה וחצי אנחנו לאט לאט נפתחים".

בעיני מנשורי הסדנאות יכולות להביא לשיפור של ממש במצב הרוח ובבריאות של המשתתפים. "הצחוק הוא התרופה הכי טובה לגוף", היא מסבירה, "הוא מבריא, משחרר מתחים ולחצים ומעלה את האדרנלין. מזמינים אותי לסדנאות אנשים בכל גיל, מנערים ועד אנשים ממש מבוגרים דרך משפחות או קבוצות מהעבודה. יש אנשים שעברו משבר אישי או חווים התמודדות ומספרים לי בתום הסדנה כמה היא השפיעה עליהם ועזרה להם. עשיתי את הסדנה גם לקבוצות של משפחות שכולות. לפעמים אנשים שהיו שקועים עמוק בצער מספרים לי שהם צחקו בפעם הראשונה אחרי שנה או תקופה ארוכה, עד שהם שכחו בכלל איך צוחקים. ויש מקרים משעשעים יותר, כשמנכ"ל החברה מזמין ערב לעובדים ואומר לי מראש לפני שמתחילים שהוא בטח לא הולך לצחוק מול העובדים. כשמתחילים מתגלה שהוא הראשון להיכנס לעניינים".