בחוץ או בפנים

החלוקה שמציגה המשנה הראשונה של מסכת שבת באיסור מלאכת הוצאה מרשות לרשות מנסה ללמד אותנו משהו גם על היחס שבינינו ובין הקב"ה

הרב אורי בריליאנט , ט' באדר תש"פ

בחוץ או בפנים-ערוץ 7
הרב אורי בריליאנט
צילום: יואב זוהר

קר. רוחות מצליפות בפנים. טיפות גשם סוררות נוזלות במורד הגב.

חייב לאכול משהו. אולי אפילו קצת יין לקידוש. רק שיוסל'ה יהיה בבית. אולי ישמח אותי עם איזה קערת מרק.

עולה במדרגות השיש. מקשיב. רחשי דיבור. צחוקים. שירה. ב"ה! הם בבית! נשימה עמוקה, דפיקות בלב, דפיקות בדלת.

חם. האש באח עוד דולקת.

הילדים סביב השולחן, הנכדים כבר נרדמו על הספה. י-ה ריבון עולם ועלמיא. דברי תורה. מספרים חוויות. צוחקים. קצת פוליטיקה. ואיזה מרק!

פתאום דפיקות. ערב שבת, חורף מטורף בחוץ, מי מסתובב בחוץ בקור הזה? רק שלא קרה משהו. "מי רוצה לפתוח?". בעצם, אני אפתח. דפיקות בלב, ניגש לדלת.

"מוישלה! זה אתה! הבהלת אותי! גוד שאבעס. חשבתי קרה משהו".

"לא, לא, ב"ה, הכול בסדר, שבת שלום יוסל'ה..."

"הכול בסדר?"

"כן, כן, פשוט... חשבתי... אולי..."

"דבר יוסל'ה, הכול בסדר".

"תראה, ממש לא נעים לי ליפול עליך כל פעם. אבל קר, ואני רעב, ואפילו קידוש לא עשיתי".

שני גברים משפילים עיניים. חצי שנייה של מבוכה.

רק שיכניס אותי לבית. רק שלא ייתן לי אוכל פה בחוץ. קר לי, ה'. חייב חימום. חייב להוריד את הנעליים הרטובות האלה. בבקשה...

רק שלא יבקש להיכנס. רק שלא יבקש להיכנס. שייקח כמה אוכל שרוצה. אבל הוא רטוב ומלא בוץ, ועד שכל המשפחה ביחד. למה דווקא עכשיו? בבקשה...

"בטח מוישל'ה. יש מרק נפלא. הבאת כלי? מצוין, חכה פה רגע, אני כבר בא".

לקחת או לתת

זו הפתיחה למסכת שבת, "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים". העני נותן את הכלי הריק לבעל הבית, בעל הבית מחזיר לו אותו מלא במרק. מי מהם חייב להביא קורבן על חילול שבת ומי פטור? התורה אוסרת להעביר חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד ולהפך. אם אחד מהם, העני או בעל הבית, עשה את כל הפעולה – הכניס את הכלי הריק או הוציא את הכלי המלא במרק – הוא חייב קורבן. אבל אם, למשל, העני הושיט את ידו פנימה, ובעל הבית לקח את הכלי מידו – כל אחד מהם עשה רק חצי מהפעולה האסורה. זה אומנם אסור, אבל שניהם פטורים מקורבן.

את הפעולה הפשוטה הזאת של הכנסה או הוצאה של כלי המשנה מחלקת לשמונה מקרים, "שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ". לא נפרט את כל שמונת המקרים, רק נשים לב לחלוקה הכללית: ארבעה מקרים "בפנים" וארבעה מקרים "בחוץ". רש"י מסביר שהכוונה היא שבארבעה מקרים מי שעומד בפנים, כלומר בעל הבית, עשה את עיקר הפעולה, ובארבעה מקרים מי שעומד בחוץ, כלומר העני, עשה זאת. ושואלים מיד התוספות: מה זה משנה? ממתי משנה לנו כמה כסף יש לאדם לגבי דיני שבת? המשנה הייתה יכולה לקצר ולדבר על אחד מהם, בעל הבית או העני, ולבד כבר היינו מבינים שזה נכון גם לשני. כדי להבין את זה בואו נבין תחילה את הבסיס.

למה בעצם אסור להוציא חפצים מרשות לרשות? התוספות מביאים לזה שני מקורות. מקור אחד הוא מהמשכן: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור: איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, וייכלא העם מהביא" (שמות לו, ו). משה מבקש מהעם להפסיק להביא חומרי גלם לבניית המשכן. למה? באופן פשוט כי כבר היו מספיק תרומות. אבל הגמרא דורשת כי אותו יום היה שבת, ובשבת אסור להוציא.

המקור השני הוא מהמן: ראו כי ה' נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים. שבו איש תחתיו, אל ייצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט). בשבת אסור לצאת לחפש מן. חז"ל הרחיבו את האיסור מהמן ומהכלים שבהם אספו אותו לכל דבר – אסור להוציא מרשות לרשות שום דבר, לא רק מן.

ואולי יש הבדל מהותי בין המקורות. כשעם ישראל הביא תרומות למשכן, הוא הגיע כדי לתת, ליצור לקב"ה בית כאן בעולם הזה. כשעם ישראל יצא לקחת מן, לעומת זאת, הוא לא יצא כדי לתת, להשפיע, ליצור – הוא יצא כדי לקחת. אלו שני צדדים שקיימים בכל אחד מאיתנו. אנחנו לפעמים יוצרים, יוזמים, נותנים, ולפעמים פשוט מנסים לשרוד ולהתפרנס. כשהתורה אוסרת הוצאה, היא אומרת לשבות גם מזה וגם מזה. בשבת אל תנסה ליצור. בשבת גם אל תנסה לשרוד ולהתפרנס. תפנים שגם הצד היוצר שבנו וגם הצד השורד – שניהם מהקב"ה.

נחזור למשנה. שאלנו למה המשנה כופלת את המקרים – פעם לבעל הבית ופעם לעני? אולי כדי לרמוז בדיוק לאותה כפילות של שני המקורות. כשבעל הבית מוציא או מכניס את הכלי הוא עושה זאת כמו בני ישראל שבונים את המשכן. הוא לא רוצה לקחת, הוא רוצה לתת. כשהעני מוציא או מכניס את הכלי הוא דומה יותר לבני ישראל שיוצאים לקחת מן. המטרה שלו אינה לתת אלא לקחת. בשבת צריכים לשבות גם מזה וגם מזה. "שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ".

כולנו בעלי בתים

אבל עדיין קשה. איך המשנה מתעלמת מהעוול המוסרי הזה? שום מילה על בעל הבית אטום הלב שנותן קערת מרק לעני ומשלח אותו לדרכו?

ואולי היא בעצם לא מתעלמת. כאמור, בשבת אנחנו מבטלים את עצמנו כלפי הקב"ה. אנחנו מפנימים שהיכולת שלנו ליצור והיכולת שלנו לשרוד היא ממנו. אולי הצבת המשנה הזאת בפתיחת המסכת רוצה לומר כך: אתה רוצה לשבות באמת? להתבטל אל הקב"ה ולהאמין שהכול ממנו? תתחיל בלהתבטל כלפי בני אדם. דווקא כשזה לא נוח, כשאין זמן, כשכל המשפחה בבית. אם השבת שלי לא מאפשרת להכניס עני הביתה – עוד לא ממש הבנתי מהי שבת.

וזה לא רק עני בכסף. את הדברים הללו אני כותב כשאני יושב במקום ציבורי. באופן אירוני, ממש תוך כדי כתיבה ניגש אליי אדם ומבקש טובה קטנה. בשמחה, כמובן. אבל הטובה מסתבכת, וזה לוקח זמן, ואני לחוץ לסיים, ונשארו עשרים דקות עד שצריך לאסוף את הילדים, ובפנים אני מתחיל קצת לאבד סבלנות. נו, למה דווקא עכשיו? חייב לסיים את זה ולשלוח.

ואז אני תופס את עצמי. כולנו לפעמים בעל הבית וכולנו לפעמים עניים. לפעמים אני בעל הבית בעזרה לעני של ממש, ולפעמים אני בעל הבית בטובה קטנה ברחוב, או עם טרמפ, או לעזור לחבר במבחן או לאימא עם הכלים. מסכת שבת, שעוד רגע נתחיל ללמוד בדף היומי, מלמדת אותנו להיות בעלי בתים טובים.

בהצלחה ללומדי הדף היומי במסכת החדשה. ולמי שעוד לא בפנים – זו הזדמנות נהדרת להצטרף.

***

הרב אורי בריליאנט הוא מלמד הדף היומי של אתר סיני, מעובד מתוך ספרו 'כל התלמוד על רגל אחת'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)