ברית המאמינים

נקודת המחלוקת בין מחנה הימין ובין זה משמאל נמצאת ביחס לאמונה וליהדות, וזו הסיבה שליברמן לא חלק מגוש נתניהו

יאיר שרקי , ט' באדר תש"פ | עודכן: 21:27

ברית המאמינים-ערוץ 7
יאיר שרקי
צילום: יח"צ

ברגעי האופוריה במטה הליכוד היה אדם אחד שהבין שהניצחון הגדול לא מבטיח לו ממשלה. קוראים לו בנימין נתניהו.

כשראש הממשלה ניצב על הבמה ודיבר על "ניצחון ענק. מתוק יותר וגדול יותר מ-96'", הוא לא טעה בקריאת המציאות, אלא ביקש לעצב את התודעה. 60 המנדטים שהעניקו לו שלושת מדגמי הטלוויזיה עודכנו ל-59 עוד בטרם הגיע לגני התערוכה. הוא קיווה שהמספר יחזור ל-60, אבל הסקפטי התמידי גם ידע שהוא עלול לרדת אל ה-58. "זה הולך להיות קשה מאוד", הוא אמר לאחד מיועציו, ואז עטה חיוך גדול ועלה אל הבמה מול תומכיו.

הקרדיטים שחילק בנדיבות היו סימן לכך שהוא מבין שהוא עדיין זקוק לאנשיו. רשימת ההישגים שמנה וההבטחות שפיזר היו של מי שעדיין לא סיים את הקמפיין, כמו יודע שגם מערכת בחירות רביעית לא ירדה מהפרק.

שני שירים התנגנו שם שוב ושוב לפני הנאום: ההמנון "בנימין ידיד ה'" של אריאל זילבר (מילים: הרב ידידיה שילה) ו"מי שמאמין לא מפחד" שנתניהו עצמו שר על הבמה בדואט עם רגב הוד. המעבר מ"הליכוד זה נכון" ל"בנימין ידיד ה'" הוא לא רק הבלטת המנהיג מעל המפלגה, אלא גם מתאר היטב את מחנה נתניהו.

תאוריה רווחת בימין (בהובלת ידידי ד"ר אבישי בן חיים) טוענת שנתניהו הוא מנהיג ישראל השנייה, אבל מדויק יותר לדבר על "ברית המאמינים". המכנה המשותף של המחנה הוא לא עדתי-מזרחי, גם לא מעמד סוציו-אקונומי נמוך, אלא היחס לאמונה ולמסורת. החרדים האשכנזים והחרדים המזרחיים, הציונות הדתית האליטיסטית והמסורתיים של הליכוד מחוברים בדבק אחד: היחס ליהדות. זה אולי לא מה שחיבר אותם מלכתחילה, אבל בפועל שם עובר קו השבר של הפוליטיקה הישראלית. מחנה אנטי-ביבי מול מחנה ביבי מתחלקים בדיוק משני צידי ו"ו החיבור שבין יהודית ודמוקרטית.

זו הסיבה שישראל ביתנו, מפלגת עולים שמתאימה מכל בחינה לישראל השנייה, נמצאת בעברו השני של המתרס (שלא לדבר על הרשימה המשותפת, שמייצגת את ישראל השלישית), וכך גם מפלגת העבודה החדשה של פרץ, אורלי לוי ושמולי שמייצגת אג'נדה חברתית של השכבות החלשות, וכבר מזמן העבירה את תפקיד היורשת של מפא"י ההיסטורית לכחול לבן. יש מאמינים גם בצד השני, אבל לא זה דגלם.

באותו אופן שאלת האמונה האישית של נתניהו ורמת הדתיות שלו בהשוואה לגנץ, שכנראה מנהל אורח חיים מסורתי יותר, אינה רלוונטית, כשם ששאלת אשכנזיותו, השכלתו, בית גידולו ומעמדו הכלכלי של נתניהו אינה רלוונטית לסימונו כמנהיג ישראל השנייה. נתניהו אולי מקפיד על פחות פרקטיקות דתיות מגנץ, אבל תודעתו ההיסטורית ותפיסתו באשר לתפקידו בשרשרת של נצח ישראל דומה לזו של בגין ובן גוריון.

ברית המאמינים הזאת הלכה אחרי נתניהו באמונה שנראתה מופרכת בתחילת הקמפיין, שהוא יכול לנצח. האמונה הזאת עומדת למבחן שוב גם אחרי הבחירות. ההישג כביר. הניצחון האישי והפוליטי מובהק. את כחול לבן הוא הביס בכל פרמטר: המפלגה הגדולה ביותר, הגוש הגדול ביותר, ואם בודקים את הרוב היהודי שגנץ ולפיד הציבו כיעד, הפער מוחץ עוד יותר. אבל כל זה יכול להיגמר בלי ממשלה.

מחיר האחדות

בהנחה שתוצאות האמת מתייצבות על 58 מנדטים לגוש הימין, משימת הרכבת הממשלה הופכת קשה מאוד. אבל עדיין הברירה המרכזית היא בין נתניהו כראש ממשלה ובין בחירות בפעם הרביעית.

גוש ה-62 הוא לא גוש. הוא שמן ומים שמאוחדים רק בשנאתם לנתניהו. גנץ בכל מקרה לא יוכל להקים ממשלה בכנסת ה-23. כדי שזה יקרה הוא זקוק שהיבא יזבק ואביגדור ליברמן, יועז הנדל ואחמד טיבי ירימו יד במשותף. הימנעות של הרשימה המשותפת (שגם אותה ליברמן שלל ערב הבחירות) לא תספיק לממשלת מיעוט. אבל כל אלו מסוגלים לשתף פעולה למען חוק אחד: מהלך פרלמנטרי של שינוי חוק יסוד באופן שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. זה יהיה פרסונלי, מלוכלך, שינוי כללי המשחק אחרי תחילתו, אבל האפשרות בהחלט נמצאת על השולחן. גם אם התהליך הפרלמנטרי המורכב שנדרש בשביל חוק כזה יושלם, אחריו צפויה מערכת בחירות נוספת. זאת בהנחה שהימין לא יבגוד במנהיגו ושנתניהו לא יחתום על עסקת טיעון מהירה.

התרחיש שבו נתניהו יקים ממשלה מצריך גיוס של שלושה עריקים מהמחנה השני. גם זה יהיה מהלך מלוכלך ומורכב שידרוש משלושה ח"כים לפחות לשבור את מילתם לבוחר, וכפי שכבר למדנו בשנה האחרונה סיכוייו קלושים מאוד.

שני הצדדים צריכים להפנים את תמונת המצב. במקום לפנות לטריקים ושטיקים, יש להבין את מגבלות הכוח. העם או הקארמה זועקים שוב שלא תהיה הכרעה מוחצת. במקום לנסות להשפיל ולמעוך את המחנה השני, הברירה הסבירה והיציבה היא אחדות.

זה ידרוש מהימין (פעילי הליכוד זעקו "לא רוצים אחדות") ונתניהו ויתורים משמעותיים, גם על תיקים וגם על חקיקה ביחס למערכת המשפט, אבל גם ידרוש מכחול לבן - או יותר סביר חלק ממנה, בלי לפיד - להסכים לאפשר לנתניהו לכהן במקביל לניהול משפט. השכל הישר מוביל לשם, אבל ספק אם הצדדים יצליחו לחצות את נהרות הדם הרע מהקמפיין. כיצד נתניהו יוכל להציע שותפות ואפילו רוטציה למי שהוצג כסכנה לישראל, סחיט ועבריין. כיצד גנץ יוכל לאפשר ממשלה בראשות מי שהגדיר כארדואן.

מה שאולי ימנע בחירות נוספות הוא הלחץ. בפעם שעברה שני הצדדים חשבו שיש להם מה להרוויח, עכשיו שניהם חוששים להפסיד. נתניהו חושש מחוק שימנע ממנו לכהן וישלח אותו הביתה דווקא אחרי ההישג המפואר שלו. גנץ יודע שאם תהיה עוד מערכת בחירות הוא עלול להיות מודח. חבריו מאבדים סבלנות. אשכנזי משוכנע שהוא ראוי ופופולרי ממנו, לפיד שוויתר על הרוטציה מצפה לקבל חזרה את ההובלה. על הסירוב למתווה הנשיא (שישראל בכר דווקא המליץ לקבל בחיוב) גנץ כבר מתחרט, השאלה אם יהיה מסוגל לחתוך הפסדים.

ברית עם הערבים

הקמפיין שהביא את הליכודניקים לקלפיות הביא גם את הערבים. "אין לגנץ ממשלה בלי טיבי" היא סיסמה שפגעה בגנץ באופן אפקטיבי בציבור היהודי, ובאותה נשימה העניקה תקווה לבוחרי הרשימה המשותפת. לראשונה ערביי ישראל הרגישו שבכוחם להשפיע.

15 המנדטים של המשותפת מורכבים מבל"ד ומלאומנים ערבים, אבל גם מזרמים אחרים שמעוניינים לקדם סוגיות אזרחיות כמו הסדרת הבנייה בלתי חוקית, חינוך ותשתיות במגזר. כל זמן שהם מתמודדים באותה רשימה אי אפשר לעשות הפרדה מלאכותית, אבל כשתקום מסגרת פוליטית ערבית שתוותר על המאבק הלאומי במדינה היהודית ותתמקד בסוגיות אזרחיות הנוגעות לחיי היומיום של האזרחים הערבים, הדבר הנכון יהיה להושיט יד.

כבר עכשיו ממשלת נתניהו השקיעה במגזר הערבי מיליארדי שקלים יותר מכל ממשלה קודמת, אך במקביל תחזקה את העימות הפומבי לצורכי קמפיין. זאת הייתה חרב פיפיות. מצביעים יהודים נרתעו מכחול לבן, מצביעים ערבים נהרו למשותפת. השינוי התודעתי הזה והזינוק הדרמטי בשיעור ההצבעה במגזר הערבי מבחירות לבחירות הם שינוי יסודי בפוליטיקה הישראלית. בטווח הארוך דווקא הימין הוא זה שמסוגל לכרות ברית פוליטית עם ערביי ישראל.

לא עובד בסרוג

בחלוף הזמן, השנה האחרונה תיזכר כאירוע פוליטי אחד מתמשך. תהליכים שבדרך כלל מתפרסים על פני כמה שנים הואצו לכמה חודשים. כך שיקומה של ש"ס, וכך שקיעתה של מפלגת הציונות הדתית.

ש"ס צמחה ב-120 אלף מצביעים חדשים בתוך 11 חודשים. מפלגות הציונות הדתית בהרכביהן השונים איבדו 60 אלף קולות באותו הזמן. בזמן שדרעי התחזק ממערכה למערכה, מספר המצביעים הסרוגים שבחרו במפלגה הדתית רק ירד.

קמפיין ש"ס, שנוהל בידי שני מוחות סרוגים – אורן אלימלך ואבי לרנר (ממשרד גל-אורן-לרנר) – היה עקבי. היה בו מנהיג אחד, ולא ארבעה שמושכים לקצוות שונים. היה בו מסר רצוף ומאופק. הייתה בו נאמנות בלתי מסויגת לנתניהו ואפס התחכמויות. מסורתיות, ישראליות, פיוטים וגם קמיעות. בלי זיגזג ובלי פליטות פה, ובעיקר בלי מריבות פנימיות.

ש"ס, דווקא מתוך נאמנות לעצמה, הצליחה להביא הרבה יותר מצביעים לא דתיים מאשר המפלגה הדתית-לאומית שהבטיחה שותפות עם החילונים. הצלחתה של המפלגה החרדית-מזרחית, שכמחצית מבוחריה אינם חרדים, מלמדת שיש מקום בימין למפלגות לוויין לצד הליכוד, ומחדדת את השאלה למה אצל הסרוגים זה פשוט לא עובד.

התשובה נעוצה כנראה גם בהררי האגו שבהנהגה, אבל גם בדנ"א של הבוחרים. המחלוקות שקורעות את הציונות הדתית עמוקות מכדי להתכנס למפלגה אחת, ושני הצדדים מקזזים זה את זה. בהיעדר בסיס פוליטי איתן לשתי מפלגות נפרדות, הציבור נוהר אל הליכוד. יש מקום למפלגה סרוגה בפוליטיקה, אבל כנראה לא מהסוג של ש"ס אלא במודל של יהדות התורה. מפלגה דתית לגמרי, תורנית, שתדאג למוסדות ולישיבות ותזכה לתמיכת הרבנים. האגפים הליברליים של המגזר ממילא נמלטים מהסקטוריאליות, ולכן גם נציגיהם צריכים להשתלב בליכוד. שלשה ניסיונות הובילו למסקנה זהה. אולי מישהו יסיק את המסקנה בבחירות הרביעיות.

לתגובות: 2sherki@gmail.com