רוצים עוד סיבוב?

נתניהו זכה להבעת אמון מחודשת, אבל המערכת הפוליטית עוד לא נחלצה מהתיקו המשתק.

עמנואל שילה , ט' באדר תש"פ

רוצים עוד סיבוב?-ערוץ 7
איחוד מאולץ ברגע האחרון ובלי תהליך דמוקרטי. הנהגת רשימת ימינה
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

1

תיזהרו ממדגמי ליל בחירות. חכו בסבלנות יומיים-שלושה לתוצאות האמת לפני שאתם חוגגים או מתאבלים. במציאות של כמעט תיקו פוליטי, טעות סטטיסטית קטנה בתוצאות המדגמים מעוררת תגובות שתוך ימים או אפילו שעות יתגלו כמגוחכות.

במערכת הבחירות הראשונה בסבב הזה מיהרו בכחול לבן לחגוג בטרם עת את תוצאות המדגם, שהתהפכו עליהם בתוך שעות ספורות. הפעם היה זה הימין שהפריז בשמחתו לנוכח 60 מנדטים שהובטחו לו בשלושת ערוצי הטלוויזיה, ואילו מספדו של המחנה הנגדי נהפך למחול. בערב ילין השמאל עם בכי האופוזיציה הצפויה, ולבוקר קם עם רינת התקווה לפסילת נתניהו והקמת ממשלה משלו באמצעות 62 קולות של גוש רק-לא-ביבי.

האמת המדכדכת נמצאת לא כאן ולא כאן. במציאות אנחנו שוב עם אותו תיקו מתסכל. אומנם תיקו משופר מבחינת הגוש הלאומי-דתי, שמספר המנדטים של מפלגותיו עלה מ-55 ל-58 (או 59. בשעת כתיבת שורות אלו עוד לא אבדה התקווה), ועל כך מותר לשמוח. לפחות קצת. ההישג של נתניהו, ארבעה מנדטים שנוספו לליכוד, מעניק לו אמון מחודש ורוח גבית להמשיך להוביל את ישראל, על אף שלושת כתבי האישום ולמרות פתיחת משפטו המיועדת לעוד כעשרה ימים. אבל להרכיב ממשלה נתניהו עדיין לא יכול. וגם גנץ וגוש השמאל לא יכולים - אלא אם אביגדור ליברמן, בוגי יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל יחליטו לחצות את הקו האדום שסירבו לחצות בסיבוב הקודם ויעשו יד אחת עם הרשימה המשותפת האנטי-ציונית. אפשר להעריך בזהירות שזה לא יקרה. אפשר גם להעריך בזהירות שלא תעבור היוזמה השערורייתית לחוקק בכנסת חוק רטרואקטיבי ופרסונלי שימנע מנתניהו להרכיב ממשלה. אבל גם בלי חוק כזה, קשה לראות איך יוכל נתניהו לפרוץ את מצור הפסילה האישית הפוליטית שמונעת ממנו לקטוף את פרי ההצלחה ומסכלת השבעת ממשלה חדשה בראשותו.

2

אפשר לסמוך על נתניהו ואנשיו שהם יהפכו כל אבן בניסיון לקושש עוד שלושה ח"כים מקרב המפלגות שמעבר למתרס, החל מהאגף הימני של מפלגת תל"ם ועד לאורלי לוי אבוקסיס שנגררה לחיבור לא טבעי עם השמאל הקיצוני של מרצ. אם הניסיונות הללו לא יצלחו, יש לגייס לחץ ציבורי להקמת ממשלת אחדות שנתניהו יעמוד בראשה בתחילת הקדנציה וגנץ בהמשכה. סירוב של כחול לבן להצעה הזאת הוא החרמה לא רק של נתניהו, אלא גם של יותר משני מיליון בוחרים שהצביעו לליכוד ולמפלגות הגוש הלאומי-דתי שהתחייבו לתמוך בו. מי שיגרור את ישראל למערכת בחירות נוספת בגלל התעקשות על החרמה אישית של מי שנבחר בידי אזרחים רבים כל כך, לא יוכל להמשיך ולטעון שרק טובת המדינה עומדת לנגד עיניו.

3

מערכת בחירות רביעית לא מבשרת טוב לכחול לבן. בסיבוב שהסתיים זה עתה נפרצה חומת ההגנה סביב בני גנץ. האתרוג נאלץ לצאת מהקופסה וחולשותיו נעשו גלויות יותר. היתרון העיקרי שלו על נתניהו, תדמיתו הנקייה, צפוי להמשיך להישחק ככל שתתקדם החקירה שנפתחה בפרשת המימד החמישי. לגנץ צפוי מאבק לא פשוט מול מי שיטענו שלמען הצלחת המפלגה בבחירות יש להחליפו. בליכוד לא צפויה טלטלה דומה, לאחר שנתניהו ביסס את מעמדו בניצחון ברור בפריימריז שנערכו לאחרונה.

הגוש הלאומי-דתי צריך לשמור על לכידותו ולהבהיר שאם הסרבנות של כחול לבן וליברמן תימשך, לימין אין מה לחשוש ממערכת בחירות נוספת. אם מותר להוסיף עוד ניחוש אחד, נראה לי שבמצב כזה מישהו מגוש רק-לא-ביבי ימצמץ ראשון.

4

הכישלון היחסי של רשימת ימינה, שאיבדה מכוחה מנדט אחד, לא מפתיע כלל. הרשימה הדי-טובה כשלעצמה הורכבה בדרך מתסכלת ומאכזבת, לעיתים גם מבישה. בין כל המועמדים הבולטים ברשימה אין כמעט מי שהתנהלותו הפוליטית לא השאירה טעם רע.

בנט ושקד עדיין סוחבים את נזקי פרישתם היומרנית והמעליבה מהבית היהודי והתנפצות מפלגת הימין החדש על אחוז החסימה. חזרתם אל זרועות הציונות הדתית נעשתה בלית ברירה ובחוסר חשק לא מוסתר, והבוחרים הגיבו על כך בחוסר חשק משלהם. הרב רפי פרץ התגלה כפוליטיקאי בינוני, ותדמיתו הנקייה נפגעה גם בהסכם המקומם שחתם עם בן גביר וגם בהפרתו ברגע האחרון. לפני חזרתו בנט הקצין את התבטאויותיו הליברליות, מה שגרם לכך שלראשונה מזה שנים אלפי בוחרים מהאגף התורני של הציונות הדתית העדיפו להצביע למפלגות חרדיות. גם פסילתה של עוצמה יהודית מתוך טיעונים ערכיים הייתה לא משכנעת. סמוטריץ' ספג ביקורת ממי שציפו ממנו לקבל את התכתיב של הרב פרץ ובן גביר, במקום לחבור לבנט ולהסכים בשתיקה להחרמת בן גביר. מהאגף הליברלי לעומת זאת הייתה זליגה לא קטנה אל כחול לבן, ומכל האגפים הייתה זליגה אל הליכוד.

כדי לעצור את דימום המנדטים ולשקם את כוחה בפעם הבאה, על הציונות הדתית הפוליטית לעשות שני צעדים הכרחיים.

הצעד הראשון הוא חזרה לפוליטיקה נקייה ודמוקרטית. לא עוד רסיסי מפלגות שעוסקות בכיפופי ידיים ותרגילים זו כנגד זו, וברגע האחרון תופרות בתפרים גסים רשימה מאוחדת בחדרים סגורים. רק הנהגה שנבחרה על ידי הציבור בתהליך דמוקרטי ראוי תוכל לייצג היטב את כל גוני הציבור ולצפות שהציבור יעמוד מאחוריה ויגבה אותה.

הצעד השני הוא חזרה לזהות ציונית דתית ברורה. העמדה הימנית המשותפת לרובו הגדול של הציבור לא יכולה להחליף את משולש הערכים של התורה, העם והארץ. יש להקפיא בשלב הזה את החלום להפוך את מפלגת הציונות הדתית למפלגת שלטון. זה יקרה רק לאחר שאמונת הציונות הדתית תהפוך לנחלתו של ציבור רחב. עד לשם יש לנו דרך חינוכית ארוכה.

הכוח האלקטורלי של הסרוגים כבר לא יחזור כנראה להתרכז במפלגה אחת, אבל יש ציבור מספיק גדול שיכול להבין את הערך והצורך במפלגה מגזרית של הציונות הדתית. זה לא אומר שצריך לחזור לעמדת משגיח הכשרות. הציונות הדתית משתלבת ועוסקת בכל תחומי העשייה במדינה ושואפת להטביע בהם את חותם דרכה. אפשר וצריך לשאוף להניח יד על הגה השלטון בתפקידים משמעותיים ובעלי השפעה בכנסת ובממשלה. ככל שנציגינו ימלאו בכישרון ובאמונה את התפקידים הללו כך יתרחבו מעגלי התמיכה במפלגה וכוחה יגדל מפעם לפעם, בלי הוקוס פוקוס ובלי קיצורי דרך. יש לנו מה ללמוד מהמפלגות החרדיות, שבהתמדה ובסבלנות מצליחות לשמור על כוחן ולהגדיל אותו. מי שאצה לו דרכו האישית אל כס ראש הממשלה, יתכבד בברכת הדרך ויצטרף אל חבריו הסרוגים באחת המפלגות הגדולות, מפלגות השלטון.

5

יש מי שטוענים שמקסום כוחה של הציונות הדתית מותנה בהתחלקות לשתי מפלגות, אחת תורנית ואחת ליברלית. אבל כל עוד אחוז החסימה גבוה כפי שהוא, אי אפשר לקחת את הסיכון הזה. ראינו בסיבוב הראשון איך זה נגמר באובדן של ארבעה מנדטים. בנסיבות קצת שונות אפילו שתי המפלגות היו עלולות להיכשל.

אחוז החסימה הגבוה הוא קללה מבית מדרשו של ליברמן שרובצת על המערכת הפוליטית כולה, ובמיוחד על הימין. אלמלא הוא, הימין היה מנצח בגדול כבר בסיבוב הראשון. אלמלא הוא, עוצמה יהודית כנראה הייתה רצה לבד ומשיגה את שני המנדטים שלה, בלי לשגע את מפלגות הציונות הדתית בתביעותיה, תרגיליה והאשמותיה.

אחוז החסימה הגבוה של איווט ליברמן עיוות את כל המערכת הפוליטית. תחת איומו נוצרו חיבורים פוליטיים לא טבעיים ונקלענו למציאות של שני מחנות שקולים ותיקו ללא מוצא. הוא את מחק את קיומן העצמאי של מפלגות המרכז הקטנות, שהיו שותפות טבעיות לצד המנצח בבחירות, ובכך מנע ומונע הקמת קואליציה. במקום למחוק חלק מהכוח של המפלגות הערביות כפי שקיווה ליברמן, הוא חיבר אותן יחד לכוח מפלצתי של 15 מנדטים, וגם יסכל מראש כל ניסיון להקים מפלגה ערבית מתונה שתדאג לאינטרס של האזרח הערבי ולא תזדהה עם האויב הפלשתיני.

אחוז החסימה הגבוה העלים את המפלגה של כחלון, דחק את מפלגת העבודה ואת אורלי לוי אבוקסיס לזרועות השמאל הקיצוני, ודחף חלק מתומכי מרצ להצביע לרשימה המשותפת האנטי-ציונית. הוא חיבר בחיבור לא טבעי את בוגי יעלון אל יאיר לפיד ואל גוש השמאל, משום שבלעדיהם לא היה ברור שהוא יעבור. היחיד ששרד במרכז המערכת הפוליטית הוא ליברמן עצמו, אך לצורך כך הוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש ולאמץ עמדה זוללת חרדים שלעיתים גולשת לאנטישמיות.

העלאת אחוז החסימה לא תרמה דבר ורק הזיקה למשילות שבשמה באה לעולם. היא התגלתה כצעד לא צודק ומזיק, למערכת הפוליטית בכללותה ולימין במיוחד. החזרת מחסום הכניסה לכנסת לגובה של מקסימום שני מנדטים חייבת להיות חלק מכל הסכם קואליציוני עתידי.

לתגובות: eshilo777@gmail.com