״לאחר מחשבה רבה אם ומה לכתוב על מה שקורה לנו, הרגשתי שהשתיקה אינה אחראית. לכן אנסה להעביר לאנשים רחוקים מהמציאות שלנו את מה שאנחנו חיים בברגמו בימים אלה. אני מבין את הצורך לא ליצור פאניקה, אבל כשהמסר של כמה מסוכנים האירועים לא מגיע לאנשים, אני נרעד".
"אני עצמי התבוננתי בפליאה מסוימת בארגון מחדש של בית החולים כולו בשבוע האחרון, כאשר אויבנו הנוכחי עדיין היה בצללים: המחלקות 'התרוקנו לאט', פעילויות אלקטיביות הופסקו, חולי טיפול נמרץ הועברו לשם פינוי מיטות רבות ככל האפשר".
"כל השינויים המהירים האלה הביאו אווירה של דממה וריקנות סוריאליסטית למסדרונות בית החולים, כשעדיין לא הבנו, ממתינים למלחמה שעוד לא הייתה מתחילה ושרבים (כולל אותי) לא היו בטוחים כי תבוא אי פעם בכזו אכזריות".
"אני עדיין זוכר את שיחת הלילה שלי לפני שבוע כשחיכיתי לתוצאות של בדיקה. כשאני חושב על זה, החרדה שלי ממקרה אפשרי אחד נראית כמעט מגוחכת ולא מוצדקת, עכשיו כשראיתי מה קורה. ובכן, המצב כעת דרמטי בלשון המעטה".
"המלחמה התפוצצה, פשוטו כמשמעו, והקרבות ללא הפרעה ביום ובלילה. אבל עכשיו הצורך הזה במיטות הגיע במלוא הדרמה. בזה אחר זה המחלקות שהתרוקנו מתמלאות בקצב מרשים".
"הלוחות עם שמות המטופלים, בצבעים שונים בהתאם ליחידת הניתוח, כעת כולם אדומים, ובמקום ניתוח רואים תמיד את אותה האבחנה הארורה: דלקת ריאות אינטרסטיציאליות דו-צדדית".
''עכשיו תסבירו לי איזה נגיף שפעת גורם לדרמה כזו, בכזו מהירות. ועוד ישנם נשים שמתהדרים בכך שהם לא מפחדים, ומתעלמים מההנחיות, ומוחים כי שגרת החיים שלהם 'זמנית' נקלעת למשבר''.
"האסון האפידמיולוגי מתרחש. ואין יותר מנתחים, אורולוגים, אורטופדים, אנחנו רק רופאים שהופכים לפתע לחלק מצוות אחד שעומד בפני הצונאמי הזה שהכריע אותנו".
"המקרים מתרבים, אנו מגיעים לשיעור של 15-20 אשפוזים ליום והכל מאותה סיבה. תוצאות הבדיקה מגיעות עכשיו זו אחר זו: חיובי, חיובי, חיובי. פתאום המיון קורס''.
''הסיבות לפניה תמיד זהות: חום וקשיי נשימה, חום ושיעול, אי ספיקת נשימה. הרדיולוגיה מדווחת תמיד על אותו הדבר: דלקת ריאות דו-צדדית, דלקת ריאות דו-צדדית, דלקת ריאות דו-צדדית. כולם לאשפוז''.
''חולה אחד הולך לאינטובציה ולטיפול נמרץ. עבור אחרים זה מאוחר מדי... כל מכונת הנשמה הופכת לזהב: אלה בחדרי הניתוח שהפסיקו את פעילותם הבלתי דחופה הופכים לחדרי טיפול נמרץ שלא היו קיימים לפני כן''.
''הצוות מותש. ראיתי את העייפות על פרצופים שלא ידעו מה זה למרות עומסי העבודה שכבר היו מתישים. ראיתי סולידריות של כולנו, שמעולם לא הפסיקו לפנות לקולגות שלנו הרופאים הפנימיים ולשאול 'מה אני יכול לעשות בשבילך עכשיו?'''
''רופאים שמזיזים מיטות ומעבירים חולים. אחיות עם דמעות בעיניים מכיוון שאיננו יכולים להציל את כולם, והסימנים החיוניים של כמה חולים בו זמנית חושפים גורל ידוע מראש''.
''אין יותר משמרות, אין יותר שעות. חיי החברה מושעים עבורנו. אנחנו כבר לא רואים את המשפחות שלנו מחשש להדביק אותן. חלקנו כבר נדבקו למרות הפרוטוקולים''.