מיעוטים מול רבים - ביקורת סרט

צוות העובדים של מוסד לטיפול באוטיסטים בסרט 'יוצאים מן הכלל' נאבקים בפקחי משרד הבריאות על הזכות להמשיך לעזור

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , ט"ז באדר תש"פ

מיעוטים מול רבים - ביקורת סרט-ערוץ 7
הזמנה לראות. יוצאים מן הכלל
צילום: באדיבות בתי קולנוע לב

"אין תעודה שמכשירה אותך לחטוף אגרוף בפרצוף", עונה ברונו הרוש לפקחי משרד הבריאות ששואלים אותו מדוע לרוב המטפלים אצלו אין תעודת הסמכה. ברונו, הלוא הוא השחקן ונסן קאסל ('אושן'), הוא גיבורו הראשי של הסרט 'יוצאים מן הכלל', מבית מדרשם של הבמאים הצרפתים-יהודים אוליבייה נקש ואריק טולדנו, שמוכרים לקהל הצופים בבית בעיקר מסרטם 'מחוברים לחיים'.

הסרט, בדומה ל'מחוברים לחיים', עוסק ביחסי מטפל-מטופל, רק שהפעם במקום לעסוק בשיתוק ובפן האישי, הם מפנים את הזרקור לאוטיזם ולגוון המוסדי, תוך התמקדות במערכת היחסים בין המוסד לממשלה. ברונו הוא מנהל המוסד לילדים אוטיסטים 'קול צדיקים', וכן, הוא יהודי. עלילת הסרט נעה בין חייהם של הרוש והעובדים אצלו, אשר מתמודדים באופן יומיומי עם ילדים ונערים אוטיסטים, ובין תחקיר של זוג מפקחים מחויטים, שמטילים ספק ביכולתו של המוסד לעמוד ביעדים שהציב לעצמו – לעזור לכל ילד באשר הוא, גם למקרים החמורים ביותר.

בעוד בתי החולים לא עומדים בנטל ומפנים עוד ועוד ילדים למוסד של ברונו, הוא עצמו מתקשה להמשיך ולקיים את המוסד שהקים, שכן הממשלה לא רק שאינה מתקצבת אותו, אלא אף מסרבת להכיר בו ומערימה בדרכו קשיים. המפלצת הביורוקרטית לא באמת מציגה אלטרנטיבות, אלא רק מנסה לערער את יסודותיו של הקיים ולהרוס. את האמת הזאת מטיח ברונו בפרצופם הזחוח של נציגי הממשל, שכל שאכפת להם הוא שאין אישורים רשמיים ולמטפלים אין תעודת הסמכה.

במהלך הסרט הולך ונבנה הציר המנחה שמעמת בין האנשים הפשוטים והטובים שרק רוצים לעזור, ובין מפלצת הבירוקרטיה המפלצתית והדרקונית שנקראת הממשלה. את הקוטביות הזאת מחדדת זהותם של גיבורי הסרט. בעוד העובדים בבתי החולים ונציגי משרד הבריאות הם צרפתיים הארד-קור, ברונו ועובדיו הם תמהיל מרתק של יהודים חרדים, מוסלמים ואפרו-צרפתים. מיעוטים מול רבים גרסת 2020, אם תרצו.

הצד היהודי של יוצרי הסרט בא לידי ביטוי בנקודה אחת מרכזית, והיא השידוך. ברונו ידידנו הוא רווק מזדקן שמשקיע את רוב ימיו ולילותיו בעזרה לילדים, כך שפשוט לא נשאר לו זמן לחפש אישה. הקולגות החרדים שלו לא מוותרים לו, ומסדרים לו שידוכים מכל רחבי צרפת. נקודת החיכוך הזאת שבין התרבות היהודית לצרפתית, מספקת כמה וכמה אנקדוטות שנותנות הפוגה מחויכת באמצע סרט כבד, ומצטרפות לשורה של בדיחות דקדוק חינניות שהצליחו לעורר צחוק בקהל. כן, בדיחות דקדוק. מי היה מאמין שזה יכול להיות משעשע. הסיום גם הוא מפתיע ומרגש, ונותן טאץ' קסום שאורז יפה יפה את כל החבילה הזאת שנקראת 'יוצאים מן הכלל'.

הסרט מנסה לשקף מציאות כואבת ויומיומית של לא מעט משפחות שמתמודדות עם ילד אוטיסט, ונאלצות לעשות זאת ללא סיוע ותמיכה ראויים. האבסורד הוא, אומר ברונו בסרט, שככל שרמת האוטיזם גבוהה יותר, כך הטיפול שהילד יקבל יהיה פחות מתאים. לרוב, הילדים הללו לא מצליחים לבטא את עצמם במילים, ולכן הם מתקשרים באמצעות אלימות. מכיוון שהמוסדות הממשלתיים נמצאים במאבק הישרדות יומיומי, הם לא חושבים לטווח ארוך, אלא מעדיפים את הדרך הקלה של למלא את הילד בתרופות. וכך נהפך ילד חייכן ושמח לצמח מהלך.

"העולם מתחלק לשניים: אנשים שלא רואים ולא שומעים, והשאר, שלצערי הם מעטים". הסרט כולו הוא קריאה אחת גדולה, או שאולי יהיה מדויק יותר להגיד בקשה: בואו, תראו. בקשה מהמפקחים ממשרד הבריאות, בקשה ממעסיקים ופקחי הרכבת, בקשה מהמטפלים (נוער שוליים בעצמם), ובעיקר, בעיקר בקשה מהצופים. בואו תראו. בואו תראו שמאחורי כל האוטיזם, האלימות, הקסדות, הצפיפות והאישורים הרשמיים, מאחורי הכול יש ילדים. ילדים שבסך הכול צריכים מישהו שיאהב אותם ויאמין בהם. בואו תראו.