הייתם חושבים שהנסיעה חזור מחמי וחמותי בתום שבת משפחתית תהיה שמחה ועליזה, באשר היא מסמלת את הזמן הארוך ביותר שנותר עד שבת נוספת אצלם. אבל ההפך הוא הנכון. גם בגלל שחביבים עליי חמי וחמותי כגופי, אבל בעיקר בעיקר בגלל המחזה הנורא של האנשים הרצים בכבישי יישובי ארצנו מיד עם צאת השבת. איזה מחזה נורא.
אתם יודעים על מה אני מדבר, אנשים שבמבט ראשון נראים כמוני-כמוך, אבל מיד עם צאת שני כוכבים ורוב שלישי הם עוטים על עצמם מכנסיים, חולצת דרייפיט ומשום מה כובע, ויוצאים לרוץ אחרי השד יודע מה.
זה חורה לי מכמה סיבות. ראשית כול, כבוד השבת. "המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא" אנו שרים בכל ערב שבת בפיוט הידוע "כל מקדש שביעי", אך אצנים אלו ממהרים לבעוט את השבת כאילו מי ישמע אילו חוויות מלבבות טומנים בחובם ימי החול, יימח שמם.
אבל פרט לדאגה שלי לצביון היהודי של מדינת ישראל כפי שהוא משתקף בשימור ערכי היהדות המתבטאים במלוא עוזם ביום השביעי המקודש, אני פשוט לא מתחבר לאובססיה הזאת לאורח חיים בריא. ואל תגידו, גם אני מקפיד לנגוס מדי פעם באיזה פרי הדר ראוי, ומשתדל לא לחיות לחלוטין על דיאטה של עוגיות חיוכים וניל, אבל מכאן ועד הסגידה החולנית לתקינות פיזיולוגית המרחק גדול. הרי העיקר זה הנפש רבותיי, לא הניחו אותנו בעולם הזה כדי להתרכז בשימור הגוף.
"אדרבה יעקביני, כמה שעות ביום אתה מבלה בכוילל?", בטח תשאלו אותי בקנטרנות, אבל הבדיחה עליכם. כי אני אולי לא מבלה בכוילל, אבל לפחות יש לי את ההגינות הבסיסית להזניח את עצמי בריאותית.
בשנים האחרונות הנגע פשה לצערי גם במחוזותינו, ובפרט בביתם של חמי וחמותי, שגם כך היה תמיד על הרצף הקולינרי הבריא, לא עלינו. מה שקרה הוא שיום אחד הסוכר פשוט נעלם. ואני לא מתכוון לסוכר בלוע בשוקולדים או בסוכריות כאלה ואחרות. סוכר בצורתו הגולמית והפשוטה - נעלם.
הנחתי בהתחלה שזו טעות שמהר מאוד תתגלה ברגע שמישהו ינסה להכין לעצמו תה באמצעות ארבע כפיות של חומר מאיץ עששת, או כשיגישו תותים לשולחן וירצו לטבול אותם במשהו בשביל המתיקות. אבל לא, מתברר שהסוכר הוגלה מרצון כי "הוא גורם למחלות לב", וש"לתותים יש מתיקות טבעית משלהם, יאיר. איפה גדלת, למען השם". אז מה נותר לי לעשות? את הדבר המתבקש היחיד - התחלתי לטבול תותים בתה. הרי המתיקות צריכה להגיע מאיפשהו, לא?
בכל אופן, מאותו רגע נוצרה מתיחות גדולה בין האגף הבריא יותר, שכלל את משפחתה של אשתי ואת אשתי על ילדיה, ובין האגף השפוי שכלל אותי. לזכות חמותי ייאמר שלמרות הפערים והמחלוקות היא המשיכה לדאוג לבקבוק הקולה שלי כשאנחנו מגיעים אליה לשבת, ואני בתמורה הפסקתי לפורר מקופלת לתוך סלט הקינואה.
הסטטוס קוו נשמר כך במשך שנה-שנתיים, עד אותה שבת גורלית שעתידה הייתה לשנות את התמונה. כך לפחות חשבתי.
באותה תקופה אשתי הייתה בהיריון מתקדם, ולעשות שבת בבית בשבוע 37 זה תיק, אז כדי להקל על עצמנו החלטנו לעשות שבת בחוות הבריאות, שהיא בית חמי. השבת עברה לה בנעימים, מלבד העובדה שמהבוקר אשתי לא הרגישה תנועות מכיוון העוברית החביבה. מלחיץ? לא כשאתה אבא מנוסה כמוני. "תאכלי חתיכת שוקולד והילדה תיתן לך בעיטה מסובבת לטחול תוך שנייה", אמרתי לאשתי בביטחון.
אלא שאז נזכרתי איפה אני. התחלנו להפוך את הבית בחיפושים אחרי שוקולד או ממתק אחר שמכיל זריקת סוכר ראויה לשמה, אבל העלינו חרס בידינו. רוצה לומר, מצאנו חתיכות חרס עתיקות שכתוב עליהם "כאן לא תמצאו סוכר". חוש הומור מוזר יש לאנגלוסקסים. בכל אופן, משהו היה צריך להיעשות, והיה זה בשלב הזה שחמי או חמותי הצהירו בשמחה ש"יש לנו תמר מג'הול, ובתמר מג'הול יש סוכר". שזה נכון, אבל בתמר מג'הול יש גם המון תמר מג'הול. וכמה תמרים כאלה יכולה האישה המסכנה הזאת לדחוף עד שתצטבר תנופת סוכר מספיקה בשביל בעיטה עוברית מסובבת?
ובכן עשרה תמרים זו לא התשובה, את זה אני יכול להגיד לכם בוודאות. לגבי אחד עשר אני לא יודע, כי היעקבינית ביקשה לא לראות יותר תמר מג'הול עד סוף חייה. מפה לשם השבת עשתה טובה ויצאה, ואנחנו השארנו את הילדים אצל חמי וחמותי וטסנו למיון.
בניסיון אחרון לחסוך לנו את שריפת המוצ"ש בהמתנה מורטת עצבים בתל השומר, עצרתי בתחנת דלק סמוכה, רכשתי לי כמה פסקי זמן בצורת כדורסל כאשר אהבתי, וחזרתי לאוטו. חברים, שלושים שניות אחרי שפסק הזמן נבלע על ידי אשתי הנהדרת, היעקבינית הקטנה התחילה לבעוט כאילו הייתה צ'אק נוריס על סטרואידים. "יעקביני אמת ותורתו אמת!", צעקתי לחלל תחנת הדלק, ועשינו דרכנו חזרה לאסוף את הילדים.
לחמותי סיפרתי את הסיפור באדיבות של מנצחים, וציפיתי באצילות לכתב כניעה. "טוב, הלקח מהסיפור הזה ברור לגמרי", היא הודתה בטון חשוד, "להבא עדיף שלא תעשו אצלנו שבת כשאתם בהיריון מתקדם".