המתנות של קורונה

אנחנו חכמים, מתקדמים, מוצאים פתרונות כמעט לכל בעיה. אבל אז מגיע נגיף בלתי נראה ומזכיר לנו שאין תחליף למי שבאמת מנהל פה את הכול

עפרה לקס , ט"ז באדר תש"פ

המתנות של קורונה-ערוץ 7
האדם המודרני צריך חברה כדי לקיים את עצמו נפשית, חברתית ורוחנית
איור: עדי דוד

תכנונים גדולים היו לנו ליום הבחירות. טיול משפחתי שיתחיל מבעוד יום, לינה אצל אח אהוב וטיול פריחה מדברי למחרת. רק המחשבה על המרחבים והנוף הספיקה כדי להרחיב את הלב. אבל בסוף השבוע שלפני כן, אחת הבנות העלתה חום. מה זה העלתה? הטיסה את המספרים לערכים שהמדחום שלנו ברוך ה' לא מכיר. בהתחלה עוד היינו אופטימיים: עד הטיול זה יעבור. אבל היום המיוחל הגיע ודבר לא השתנה. צינון ושיעול, חום ובחילה ובעיקר ילדה אנרגטית שהפכה לבובת רותי-סמרטוטי. נאלצנו לבטל ולשנות. כולם בקורונה, אנחנו עוד עם שפעת, זוכרים את המחלה הזאת?

המגדל יכול לקרוס ברגע

העולם שלנו טס קדימה. האנושות לקחה ברצינות את ברכת ה' "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". גורדי שחקים ומחלפי ענק, מכוניות אוטונומית ולב מלאכותי. לפעמים נראה שכבר פתרנו כמעט את כל הבעיות שהטבע מציב לנו. אפילו את המחסור במים ניצחנו בעזרת התפלה. תוחלת החיים עולה וגם האיכות. האנושות מעולם לא הייתה במצב טוב יותר. אין גבול למוח האנושי. היכולות שלנו בשמיים, מסתירות מעט את אלוקים.

לפעמים מגיע אסון טבע גדול, מקומי. רעידת אדמה או צונאמי. עשרות ואפילו מאות אלפים מוצאים את מותם, אך מי שלא שייך למדינה הנפגעת לא מרגיש את הכאב באמת. אנחנו צופים בזעזוע בתמונות, אבל אז מתחילה פרסומת לגלידה. מכה קלה בכנף, לא יותר. עד שמגיעה מחלת הקורונה ודופקת בדלתותיהם של כל באי עולם. היא מזכירה לנו שלמרות הפניצילין, ההפריות והתרופות המתקדמות לסרטן, אנחנו לא אדוני הבירה. היא מכריזה בקול גדול שיש דברים גדולים מאיתנו. שהמגדל הגדול והיציב של תיירות פורחת, כלכלה יציבה, מדע מפותח ושפע עולמי יכול לקרוס ברגע. אנחנו פועלים עם א-ל ומנסים להצעיד את עולמו למקום טוב יותר, אבל עדיין לא מחליפים אותו.

אין תחליף לחיוך

ועוד מילה על המגיפה הזאת. לפני תקופה הוכנס בן של שכנים למעצר בית. אחד העובדים שלו עבר עבירה פלילית והעליל עליו שידו הייתה בדבר. הצער של השכנים היה אדיר ומוחשי. העיניים שלהם סיפרו הכול. הדיבור נשבר לבכי כמעט בכל שיחה. הנדיבות והאהבה שלהם הביאו אותם להעמיד לרשות הבן את ביתם הרחב. במשך חודש הוא לא יכול היה לצאת את גבולות הבית. הוא עלה לקומה העליונה, ירד אל התחתונה, אכל את המעדנים הטעימים שאמו האוהבת הכינה, ובעיקר עשה את זמנו בחצר. פוסע הלוך ושוב, משוחח בטלפון, מחכה שהזמן יעבור. מכוניות חולפות ברחוב, אנשים צועדים במדרכה הסמוכה. העולם האמיתי היה בהישג יד, אבל הוא לא היה חלק ממנו.

עד לא מזמן כל אדם היה צריך את החברה הסובבת כדי למלא את צרכיו הבסיסיים ביותר. הוא יצא לקניות כדי להביא לחם וחלב, הלך לדואר כדי לשלם חשבונות חשמל ומים, והסתובב בחנויות בעיר כדי לחדש את המלתחה ולקנות ספרים או פרחים לשבת. עד לפני פחות מעשור כל אחד מאיתנו היה חייב לפגוש אנשים, לדבר, לחייך ולהתעצבן, לחוות אינטראקציה חברתית. היום כל זה כבר לא הכרחי. אנשים רבים לא צריכים לצאת מהפיג'מה כדי להביא פרנסה מכובדת הביתה ולמלא את הבית בכל טוב. אדם בעולם המערבי צריך רק סלולרי, מקסימום מחשב, כדי להיות מסודר ולא לצאת מהבית ימים שלמים. יודעים מה, אולי לעולם לא.

את הכול אפשר לעשות בשלט רחוק. לשלם חשבונות, להנפיק אישורים, גם את הקניות השבועיות אפשר לערוך ברשת והן יגיעו עד הבית, ובכך אפילו לחסוך על הדרך כאב גב. הרבה אנשים כבר לא נכנסים לקניונים. אין בשביל מה. הדבר היחיד שהנוחות והאוטומציה האלה לא יכולות לתת לנו הוא חברה. תאמרו, יש טלפון, יש אפילו סקייפ. אבל חפשו את האדם שיאמר ששיחה בתיווך מסך זהה לשיחה פנים אל פנים.

מה יכול לחקות שיחת חברות בגינה, ולהחליף חיוך ותודה לקופאית בסופר. מה יכול לבוא במקום נשיקה לסבא וסבתא, משחק קופסה עם הילדים, גם אם אחד מהם מתעצבן. גם סעודת ליל שבת עם חברים שום אתר לא יכול להחליף. הדיונים הקטנים, ההגשה המשותפת, שירי הזמירות המתנגנים. על זוגיות עוד לא דיברנו.

לחבק אותם מרחוק

אז הנה עוד מתנה מגברת קורונה. היא מזכירה לנו מה היא חברה בשבילנו. החשש מהתפשטות המחלה הכניס עשרות אלפי אנשים בישראל, ומיליונים בעולם, לבדידות כפויה. בזמן שבו השורות האלה נכתבות עוד לא נסגרו בתי ספר, ובתי הכנסת ומקומות העבודה עדיין פועלים בשגרה, אבל איש אינו יודע לאן זה יתפתח. האדם המודרני לא צריך חברה כדי לקיים את עצמו טכנית. הוא צריך חברה כדי לקיים את עצמו נפשית, חברתית ורוחנית. ביהדות קוראים לזה מניין וחברותא.

כששאלתי אנשים בבידוד מה הם צריכים, היו כאלה שהשיבו שהם זקוקים לעזרה עם הילדים, אחת השיבה שהיא לא יכולה לזרוק את הזבל. היו כאלה שהזדקקו לסידורים קטנים, או להמלצות על סדרות. בשורה התחתונה, חוץ מעצמאים שעלולים להפסיד הרבה מאוד כסף, אין כמעט אנשים שהבידוד הזה הוא דרמטי בשבילם. מה שחסר לכולם הוא היכולת לצאת החוצה מדל"ת אמות, המחסור במבט, בחיוך, בשיחה קטנטנה אפילו עם מנקה הרחובות. ומה מחזק אותם? טלפון, הודעה מחברים, עוגה עם פתק קטן. חושבים עליכם, זוכרים אתכם, מחכים לכם. זה הזמן של הקהילות לסמן את המבודדים ולחבק אותם מרחוק. אדלר כבר אמר שהאדם הוא יצור חברתי. לפעמים העולם המערבי משכיח את זה מאיתנו. ואז באה הקורונה, עם כל גזירותיה, ומזכירה לנו שאנחנו רקמה אנושית אחת חיה.

לתגובות: ofralax@gmail.com