כנגד ארבעה אבות דברה תורה. אחד חכם ואחד מסתיר, אחד בונקר, ואחד שאינו יודע לשאול:
המסתיר
המסתיר נוטה לייפות את המציאות ולהסתיר מילדיו את החלקים הקשים, על מנת להגן עליהם. אך הכלל הוא שהמציאות פחות מפחידה מהדמיון. ילדים שלא מקבלים את כל תמונת המציאות מהוריהם, לא משאירים את הקטעים החסרים ריקים, אלא משלימים אותם כיד הדמיון הטובה עליהם, והתמונה שלהם הופכת לחלום בלהות של ממש.
ככל שהילדים יקבלו יותר מידע, כך סף החרדה שלהם יהיה נמוך יותר. ההסתרה – מלבד שהיא "לא מחזיקה מים" – היא פועלת את הפעולה ההפוכה – היא אומרת לילד, זה יותר מדאי מפחיד בשביל שאני אהיה מסוגל לשוחח איתך בנושא. לעומת שיחה פתוחה – שעצם השיחה מעבירה לילד את המסר – אנחנו לא מאבדים את העשתונות, ומדברים על זה מתוך ישוב הדעת.
הבונקר
הבונקר הוא זה שאי אפשר לדעת מה הוא מרגיש וכיצד הוא מתמודד. הילד מתבונן בו ומחפש לראות כיצד הוא – ההורה מתמודד, האם הוא מפחד, חושש, דואג, איך הוא מחזק את עצמו, מה הוא עושה שקשה לו, אך אי אפשר לראות כלום אל תוך הבונקר. הבונקר הוא ההיפך של המשתף, זה שמספר מה הוא מרגיש, מה קשה לו, ומה מחזק אותו.
הבונקר מעביר מסר, שאסור לגלות רגשות של חולשה, שעם הקשיים צריך להתמודד לבד, ושצריך לעמוד בציפיות של הסביבה ולהיות "חזק". הבונקר מכריז שהוא לא הכתובת לילדים שקשה להם. שיילכו למישהו אחר. הבונקר חושב שהוא משדר כח, והוא אכן משדר כח – הכח להסתיר. יתכן שזה טוב מאוד עבור ההורה כאדם בפני עצמו, בו בזמן שזה רע מאוד עבור הילד, שזקוק למשהו אחר.
שאינו יודע לשאול
שאינו יודע לשאול, הוא חזק מאוד בלדבר, אבל פחות טוב בלשאול. הוא לא כל כך יודע להקשיב. כאשר יש לילד קושי להביע את עצמו, הוא לא יודע לשהות איתו באשר הוא שם, ולאפשר לו מרחב הבעה כפי צורכו. השאינו יודע לשאול לא חזק בלהכיל, לא חזק בלכנס את כל המשפחה ולתת לכל ילד בכל גיל את מרחב ההתבטאות שלו. הוא כמפקד ההולך בראש המחנה בלא להביט לאחור. הטעות הבסיסית שלו היא שאינו מבין שעצם השיח והקשר הפתוח של הילד עם הוריו הוא המענה הרגשי שהילד זקוק לו, יותר מכל הנאומים החכמים של ההורה.
החכם
החכם מודע לעצמו, לילד שבתוכו, לרגשות שלו, לקשיים שלו, ולחוזקות שלו. הוא משכיל לשתף את משפחתו במה שעובר עליו, הוא משכיל להציג את הקושי, ואת דרכי ההתמודדות שלו. הוא מבין שכל אחד מבני המשפחה זקוק לשיח מותאם, למרחב התבטאות אישי, וכן למעטפת משפחתית.
הוא יוזם שיח משפחתי, הוא נותן מקום לקושי, ומאפשר לכל אחד להתבטא. כל אחד מהמשתתפים חש שהוא לא לבד אלא שכל המשפחה מתמודדת, וביחד עם זה לכל אחד יש את הקצב שלו ואת המקום שלו.