"יעקביני, קהל הקוראים צריך מישהו שיצחיק אותו ויסיח את דעתו מהאירועים האחרונים", עורך המשנה דוקוב פתח את השיחה בלי ברכת שלום, שמא יבוא לידי חיוך, שמא יבוא לידי לחיצת יד.
"תגיד לקהל הקוראים שאני לא עובד אצלו", עניתי בהחלטיות.
"נכון, אתה עובד אצלי, ואני אומר לך להיות מצחיק".
"אי אפשר לפקוד על יהודי להיות מצחיק, כשם שאי אפשר לפקוד עליו לא להיאנח אחרי כל תנועה פיזית בסיסית", הסברתי לדוקוב את רזי המקצוע.
"אני מזכיר לך שאנחנו אפיק הפרנסה היחיד שנותר לך", הוא הבהיר.
"מצחיק ביקשת, מצחיק תקבל אדון בוס!", התיישרתי כמו סרגל שנסע עליו סמיטריילר, וניגשתי לכתוב.
בהתחלה השתעשעתי בכמה כיוונים קומיים שונים, ביניהם בדיחות מחוכמות כדוגמת: "יהודי אחד נעלם באי בודד, וכשהגיעו להציל אותו גילו שבנה שני בתי כנסת. כששאלו אותו למה, הוא הסביר: לבית כנסת אחד אני לא נכנס בחיים ולבית הכנסת השני אני לא נכנס בגלל הקורונה".
בקיצור, אני לא בשיאי.
אז במקום לכפות עליי ועליכם הומור דרג ד', החלטתי לא לברוח מהעיסוק בפיל שבחדר, אלא להיכנס בו בכל הכוח.
קורונה.
כן, הנגיף הארור כאן, וממש כמו ערימת הגניזה של עלוני השבת שיושבת בפינת המזנון שלכם כבר חמש וחצי שנים - הוא לא ייעלם בקרוב. ואם את המכה הכספית נשרוד איכשהו, אז הקטע עם הילדים השאיר אותנו המומים לגמרי. הרי לא הבאנו ילדים לעולם כדי לשהות במחיצתם. כל הוורט של הבאת ילדים הוא כדי לפרנס גננות ומטפלות, מתוך ערבות הדדית ודאגה לזולת. אחרת היינו מחשבים מחדש את תכנון הילודה. ולראיה, אבות האומה שהביאו מעט ילדים: אברהם הביא שניים, יצחק הביא שניים. למה? כי פעם לא היו מטפלות לכלכל (יעקב אומנם הביא שנים עשר, אבל זה מתחלק לארבע אימהות, יוצא שלושה ילדים פר אמא, עדיין מתחת לממוצע במשק).
אז גם אם אפשר להתווכח על התזה המוצגת לעיל, ואני מבין שאולי נפלו אי דיוקים היסטוריים בבניית הטענה, הבעיה היא אותה בעיה: מה עושים עם הילדים בבית?
ובכן, איך הייתי אומר כשהייתי ילד קטן בגלות: דונט פיר, יאיר איז היר.
רוצה לומר - יעקביני יילחם לכם, ואתם החרש תחרישו בעת הזאת. אחרי כמה ימים עם הילדים, אני חושב שאני יכול לצפות איך ייראה יום קלאסי בהסגר וכיצד להתמודד איתו.
אז הנה הלו"ז שלי לרווחת הציבור והצלחתו:
6:00: שיהא הוא מעורר השחר - הבן הבכור מתעורר כנשוך נחש בשעות שבהן אני לא מבדיל בין תכלת לכרתי, גם אם הייתי יודע מה זה כרתי. מה עושים? סוגרים את התריסים ומחזירים למיטה. הוא יחשוב שעדיין לילה. הוא צורח? תן לזה דקה.
6:31: התנערי מעפר קומי - אתה מעודד את אשתך שהיא הבנאדם להתמודד עם האנרגיות של הבכור. הרי גם ככה יהיה לה קשה להירדם אחרי שהערת אותה. היא צורחת? תן לזה דקה.
7:30: לפני ה' ישפוך שיחו - חשוב מאוד שהילדים יתפללו גם בבית. מה זה חשוב, קריטי. גם כי תפילת תינוקות של בית רבן מתקבלת בנתיב היותר מהיר, אבל בעיקר בגלל שתפילה לוקחת זמן, וכשילד מתפלל הוא לא יכול להשמיד את הבית. לכן אני ממליץ להאריך בתפילה, וממש ככה לסחוט כל מיליגרם של הבל פיהם של בית רבן החמודים.
התפילה תכלול את כל פסוקי דזמרא, הלל שלם, ברכת אילנות, קריאת פרשת נשא, סליחות ב', ה', ב' בכל ימות השבוע, ברכת הרואה מלך מאומות העולם, וכמובן שיר הכבוד של כל הימים, יום כיפור סטייל. לבסוף נקנח בשירת אני מאמין ובוהמיין רפסודי של קווין. והופ, השעה עשר.
10:00: סרט לנפש תיתנו בבשרכם - נכון, כל המומחים טוענים, ובצדק, שבהייה ממושכת במסכים לא בריאה לילדינו ויש להמעיט בה. לכן כדאי להקפיד להושיב את הילדים מול המחשב באמירה ברורה שרואים רק סרט אחד. רק אחד. אני ממליץ על 'שואה' של קלוד לנצמן. שמונה שעות ושלושים ושמונה דקות שחולפות ביעף, ומעבירות לכם את היום בכיף. מה שכן, חשוב להקפיד לעצור לילדים את הצפייה אחרי הסרט, ולא לתת להם לזרום אחרי לנצמן ישר ל'מפרץ ההרפתקאות - התעלול של מארשל'. חשוב להציב גבולות.
18:38: כמה מהר הגיע אחר הצהריים, הא? הזמן עובר מהר כשמזניחים. זה הזמן לסגור את התריסים ולספר לילדים שחצות ומחצה. נכון שיהיה להם קצת קשה להירדם כי הם לא רגילים לישון בשעות האלה, וגם בגלל שהלנצמן עשה להם שרט לנפש. הבנתם מה עשיתי? קחו רגע.
18:39: הבנתם? כי הסרט עשה להם שרט. בכל מקרה הילדים במיטה, ומפה לשם עד 19:30 הבית שקט והערב שלכם פנוי.
אז נכון, החסרונות של הלו"ז ברורים. סדר היום הצפוף לא השאיר מקום ללימוד המקוון של הבכור, וכעת משהתפנה הערב אתם מוצאים את עצמכם פותרים שברים ומשננים את ההבדלים בין שווא נח לשווא נע. אחרי הכול אנחנו לא רוצים שהמורה חני תחשוב שאנחנו מזניחים, נכון?
אז בסוף גם הערב שלכם הלך, אז מה עשינו? ובכן, העברנו עוד יום. ובאחת בלילה הבית שקט וכולם ישנים ובריאים, ובחדר המחסן עוד נותרו כמה גלילי נייר טואלט. ואני אומר: רבויסיי, מה צריך יותר מזה.